פריחת התרבות הפלסטינית בחיפה

ב"קולנוע חן" הישן בחיפה יוקם בשנה הבאה מרכז לתרבות ערבית-פלסטינית שישמש מרחב ליצירה אמנותית רב תחומית. "הפלסטינים בישראל הם מיעוט לאומי שמגיעה לו אוטונומיה תרבותית ללא שליטה ממסדית", מסביר איאד ברגותי, מנהל האגודה לתרבות ערבית.

al-monitor .

נושאים מכוסים

palestinian society, palestinian art, israeli-arabs, haifa, exhibition, culture, arab-israelis

ספט 17, 2014

ביום שישי האחרון [14 בספטמבר] נרשמה היסטוריה בתיאטרון הערבי בחיפה "אל-מידאן", כשלראשונה בתולדותיו (הוקם ב-1995) הועלתה בו הצגה בעברית. את ההצגה – "עובד שבת" בבימויו של סיני פתר, כתבו חנא עידי, מחזאי יליד פקיעין שחי בארה"ב והמחזאי אדוארד מאסט. ההצגה נכתבה באנגלית, תורגמה לעברית ותוצג בעתיד גם בערבית.

"זה לא אקט של דו קיום", מבהירה סלווה נקארה, המנהלת האמנותית של התיאטרון, "אהבנו את הכתיבה והגישה של ההצגה, וראינו לנכון שתפנה לקהל דובר עברית. הקול שלנו לא יישמע בלי עברית, כי לצערנו בישראל טרם הבינו את החשיבות של הבנת השפה הערבית".

עידי, הנשוי ליהודייה אמריקאית, התראיין לאחרונה ל"הארץ" שם תואר כמי ש"מאמין בתיאטרון כאמצעי לשינוי חברתי ולכן עמד על כך שההצגה תעלה בעברית, 'כדי לתקשר עם הקהל הישראלי', כדבריו". בכתבה נטען שהמהלך "דרש אומץ ממנהל התיאטרון, עדנאן טראבש, שסופג כיום ביקורת בדעת הקהל הערבית על החלטה זו".

את הביקורת מניעה העובדה שהציבור הערבי בישראל מאוכזב מהניסיונות להשתלב במיינסטרים הישראלי, ומבקש לייחד את התיאטרון שלו לעצמו בלבד. בישראל יש שמורות תרבותיות מעטות בעלות זהות ערבית, והן נמנעות בדרך כלל במכוון משיתופי פעולה על בסיס "דו קיום". חיפה משמשת בהקשר הזה כעוגן ליוצרים הערבים, מעין עיר מקלט תרבותית, כמו תל אביב עבור היוצרים והאמנים היהודים.  

נקארה נשמעת מיואשת מהתיאטרון הישראלי הממסדי. רק לאחרונה הורדה מבימת תיאטרון חיפה ההצגה "רוח ים" שבה השתתפה אחרי 15 הצגות בלבד, כנראה בשל מחאת הקהל על הצגת הנרטיב הפלסטיני. "עבדנו בכל מיני שיתופי פעולה אבל תמיד תחת חסות ישראלית. זה סוג של קולוניאליזם תרבותי, לכן אמרנו די, עייפנו", היא אומרת, "השנים היפות שבהן יכולנו ליצור בתוך הממסד ולהביא את הקול שלנו כבר עברו. התרבות שלי, השפה שלי והמהות שלי לא מעניינות את התיאטרון הממסדי".

לדברי נקארה, הביטוי "ערביי ישראל" הפך מוקצה. היא ורבים אחרים כמוה מגדירים עצמם "פלסטינים תושבי ישראל", ומעוניינים לתחום בגבולות ברורים את האוטונומיה התרבותית-זהותית שלהם. הדבר הזה קורה כאמור בחיפה באמצעות תיאטראות, גלריות, מרכזי תרבות וקבוצות יצירה ערביות.

"הפלסטינים בישראל הם מיעוט לאומי שמגיעה לו אוטונומיה תרבותית, ללא שליטה ממסדית", אומר איאד ברגותי, המנהל בפועל של האגודה לתרבות ערבית. האגודה מתכננת להקים ב-2015 מרכז לתרבות ערבית ב"קולנוע חן" הישן, כמה עשרות מטרים מתיאטרון "אל-מידאן", שישמש כמרכז לעשייה תרבותית ומרחב של יצירה אמנותית רב תחומית עם אולם קולנוע קטן, גלריה לאמנות פלסטית וספרייה.

"חיפה הייתה מרכז תרבותי אורבני לפני 1948", הוא מזכיר, "והיא חזרה להיות כזו עבור האזרחים הערבים-פלסטינים בישראל בזכות קיומם של אקדמיה, מוסדות שלטון ושירותים, שיצרו הגירה של מעמד ביניים ערבי המחפש מרחב מחייה עירוני. יש כאן ריכוז של אנשי תרבות וצרכני תרבות ואמנות. אנחנו רוצים שחיפה תהיה כמו תל אביב – עיר של תעשייה תרבותית. שחיפה תהיה באמת מרכז התרבות של  החברה הערבית-פלסטינית בישראל".

נקארה וברגותי פועלים בחיפה, אבל רואים את עצמם כמייצגי החברה הערבית בישראל כולה. "אנחנו מעלים שלוש-ארבע הצגות בשנה ומקיימים עשרות שיתופי פעולה", מתארת נקארה, "אנו מופיעים מהנגב ועד הגליל העליון, פותחים קבוצות תיאטרון בכפרים ופועלים להקמת תיאטרון רחוב. בסיס העבודה שלנו הוא להסתובב בשטח, אנו חייבים להיות ניידים כמה שיותר כדי להגיע לאנשים, להביא את המודעות לקיום ועשייה אמנותית ערבית לכל מקום".

"יש כאן ציבור שיש לו מכנה תרבותי משותף, אך אין לו תשתית לכך", מבהיר ברגותי, "המרכז שנקים ייצור מחדש את התרבות הערבית-הפלסטינית".

ברגותי ונקארה סבורים שהדור הצעיר "לקח עצמאות על הזהות שלו, ההגדרה שלו והעשייה שלו. הוא פחות ופחות מחובר לקיום הישראלי".

אחד מבני הדור הזה הוא יוצר התיאטרון בשאר מורקוס, רק בן 22 וכבר בעל עבר עשיר בתיאטרון וקריירת הוראה באוניברסיטת חיפה. מורקוס מציג ב"אל-מידאן" את "זמנים מקבילים" – הצגה על אסירים ביטחוניים שכתב וביים. במקביל הוא פועל להקמת חלל תיאטרלי חדש וצעיר בעיר התחתית.

כמי שנולד בכפר יאסיף, חיפה הייתה בשבילו מקום מפלט. "חיפה אוספת סטודנטים ואמנים צעירים מכל הארץ", הוא אומר, "הם יוצאים מהכפר שלהם ופתאום מגלים שבחיפה יש חופש לעשות ולראות ולהגיד. אני כאמן עובד על שימור הזהות הפלסטינית, השפה, כדי שלא תימחק. כדי להישאר מי שאני".

גם הוא טוען שהקיום הנוכחי של חיפה כעיר תרבות לערבים הוא המשך ישיר של עברה. "חיפה תמיד הייתה כזו, עוד לפני ישראל - מקום של תרבות פלסטינית", הוא אומר, " אפילו כיום לא תמצא ביפו חלל עצמאי נפרד לתרבות פלסטינית. בחיפה זה מצליח ולכן כולם מעוניינים לבוא אליה. כל חלק בחברה דמוקרטית צריך מרחב לבטא את עצמו. המקום של התרבות הפלסטינית הוא חיפה".

ברגותי מבהיר ש"המרכז יהיה פתוח לכולם, הוא אינו מיועד לערבים בלבד. לכולם צריך להיות רצון להכיר את התרבות הערבית". ומורקוס מסכם: "אני אמן פלסטיני, אבל אני לא יכול לחיות מחוץ למציאות. המדינה היא ציונית והאוניברסיטה בחיפה היא ציונית, ובכניסה יש דגל ישראל שלא הייתי אומר שזה הדגל שלי. אבל יש לי מה להגיד שם, מה לשנות שם ומה לחקור שם". 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:
  • מאמרים בארכיון
  • The Week in Review
  • אירועים מיוחדים
  • הזמנות רק בהזמנה

מאמרים מומלצים

תכנית הכאוס של נתניהו: אם יפסיד ידרוש בחירות חוזרות
בן כספית | הבחירות בישראל | ספט 6, 2019
חוויית הטיסה המשפילה של אזרחי ישראל הערבים
עפיף אבו מוך | | אוג 7, 2019
נתניהו, זה הזמן למנות שר לענייני מיעוטים
שלומי אלדר | הבחירות בישראל | אפר 25, 2019
יציאת מצרים: הישראלים מסתערים על ארץ הנילוס וחוזרים שגרירי שלום
עקיבא אלדר | תיירות | פבר 28, 2019
ישו, השרה והסערה: כך נבלמה מירי רגב בחיפה
שלומי אלדר | אומנות ובידור | ינו 18, 2019

Featured Video

יותר מ ישראל פולס

al-monitor
הבחירות השלישיות רק הגבירו את הכאוס הפוליטי
מזל מועלם | | מרץ 6, 2020
al-monitor
כשביבי נתניהו הפך לשמעון פרס
בן כספית | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
al-monitor
הנקמה המתוקה של הרשימה המשותפת בנתניהו
שלומי אלדר | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
al-monitor
השמאל הציוני אינו צפוי להיעלם
יוסי ביילין | | מרץ 7, 2020