ישראל פולס

משה יעלון: כמו צוק איתן

p
המחבר
בקצרה
למרות שהפך סמן ימני בליכוד, שר הביטחון הוא אדם פרגמטי הסולד מהרפתקאות. התנהלותו המחושבת במהלך המבצע בעזה ואי כניעתו לסערת הקרב יגרמו לו נזק כבד בקרב המתנחלים, אבל יבצרו את מעמדו בציבור הכללי.

משה (בוגי) יעלון הוא אדם רב מהפכים והפתעות. שר הביטחון הישראלי כבר עשה פניות פרסה חדות בחייו. מדיניותו במהלך מבצע "צוק איתן" נחשבת אף היא פנייה כזו.

יעלון, אחד ממנהיגי הימין הבולטים והקשוחים של העידן הנוכחי בישראל, הוא המוביל הדומיננטי ביותר של הגישה שאסור לצה"ל להיכנס למבצע נרחב בעזה, אסור לכבוש את עזה ויש להסתפק, לכל היותר, בפעולה להשמדת מנהרות הטרור של חמאס. גישה זו גרמה ליעלון לספוג ביקורת קשה מימין, בתוך הליכוד ומחוצה לו, אבל הוא לא נרתע. כשיעלון מחליט משהו, הוא הולך עם ההחלטה שלו עד הסוף. כשהוא שקוע בתוך קונספציה כלשהי, הוא לא ירים ראש להביט סביב, לא יתחרט ולא יזגזג, אלא יאמין בתיאוריה שלו ולא יהיה קשוב לאלטרנטיבות.

יעלון היה בשר מבשרה של תנועת העבודה, המפלגה שייסדה את המדינה ושלטה בה ב-29 השנים הראשונות לקיומה. הוא נולד בקרית חיים, פרבר צפוני של חיפה, כבן למשפחת פועלים (אמו הייתה ניצולת שואה), והמשיך באותה דרך: הצטרף לגרעין נח"ל, הצטרף לקיבוץ גרופית שבערבה ועלה על דרך ההתיישבות העובדת, המשויכת למפלגת העבודה הוותיקה - המפלגה של בן גוריון, גולדה מאיר, שמעון פרס ויצחק רבין.

בשנת 1995 מונה יעלון לראש אגף המודיעין של צה"ל. כאן, בתפקיד הזה, הוא התפכח. היונה הצחורה הפכה לנץ טורף. כראש אמ"ן, הנחשב ל"מעריך המודיעיני הלאומי" של מדינת ישראל, התפקיד עם האחריות הכבדה ביותר במדינה, הוא היה חשוף לחומרים הרגישים ביותר שנצברים במכונת המודיעין הישראלית המשומנת. כאן ניטעו בו הספקות הראשונים באשר לכוונותיהם האמיתיות של הערבים.

הוא שמע אותם מדברים, חושבים, מתכננים וזוממים. הוא הבין, לשיטתו, שהם לא באמת מתכוונים לשלום. בתוכו החלה לנבוט הכרה שטעה לאורך כל הדרך. אבל עוד לפני שההכרה הזו הבשילה, נקלע יעלון לאירוע מביך: ב-1996, לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין, אמר יעלון, במסיבת עיתונאים, משפט שסיבך אותו קשות עם התקשורת, אבל בעיקר עם מצפונו. זה היה בעיצומו של גל פיגועי תופת שהנחית חמאס על ערי ישראל. שמעון פרס, שזה עתה התיישב על כסאו של רבין, היה ערב בחירות והבין שהכיסא מתנדנד. הציבור הישראלי מיאן להתרגל לעובדה שמדי פעם מתפוצצים אוטובוסים במרכזי הערים שלו ויעלון, שקיבל "שיחת מוטיבציה" מאחד מיועציו הקרובים של פרס, הודיע כי "הפיגועים של חמאס הם ניסיון איראני להתערב בפוליטיקה הפנימית בישראל".

יעלון בעצם הסביר, שאיראן מנסה לבחוש בנעשה בישראל ולהשפיע על זהותו של המנצח בבחירות. במילים אחרות: איראן פועלת נגד בחירתו של שמעון פרס לתפקיד ראש הממשלה.

המזימה האיראנית, אליבא ד'יעלון, הצליחה. פרס אמנם הפסיד את הבחירות, על חודם של קולות בודדים, לבנימין נתניהו. האמירה ההיא של יעלון, כך מעריכים מקורביו, רבצה על מצפונו זמן רב. הוא נתפס כאיש צבא שמנסה להתערב בבחירות דמוקרטיות, ועוד נגד האמת שהחלה לצוץ בתוכו. תהליך ההתפכחות שלו היה, כנראה, לא בשל דיו באותו שלב.

בדיעבד, הוא הבין שנעשה בו שימוש פוליטי. כרמטכ"ל, תפקיד אליו מונה בשנת 2002, הוא כבר היה הרבה יותר מפוכח, זהיר וחשדן. הוא לא שיתף פעולה עם יוזמות שלום וחשיבה יונית, והאמת היא שלא היה צורך בכך. היו אלה שנות האינתיפאדה השנייה, נהרות של דם שטפו את ישראל ויעלון הנהיג את המלחמה בטרור והדברתו בידי צה"ל והשב"כ במהלך מבצע "חומת מגן", ואחריו (יעלון נכנס לתפקידו חודשיים לאחר סיום השלב המבצעי של "חומת מגן").

הוא הסתבך לקראת סוף הקדנציה, כשהביע התנגדות לתוכנית "ההתנתקות" של ראש הממשלה אריאל שרון, שהחליט לפנות את כל היישובים הישראלים מרצועת עזה ועוד ארבע התנחלויות בצפון השומרון [2005]. שפת הגוף של יעלון עשתה את שלה ושרון, באמצעות שר הביטחון מופז, החליט לא להאריך, כמקובל, את כהונתו של יעלון, שסיים את התפקיד באי רצון ועוגמת נפש אחרי שלוש שנים בלבד.

המהפך של יעלון הושלם כשהצטרף לליכוד. איש תנועת העבודה, הקיבוצניק, שנולד במעוז המפלגה בקרית חיים ועשה את כל המסלול הנדרש כדי לנחות בעתיד בצמרת מפא"י, הפך לאיש ימין.

ערב בחירות 2009, הוא הצטרף לליכוד וקיבל, מיד, חיבוק פומבי מבנימין נתניהו. רעייתו של יעלון, עדה, שיגרה אז מכתבים ארוכים במייל לתפוצת חבריהם הקרובים של בני הזוג, מהם אפשר ללמוד על המהפך החשיבתי, התפיסתי, הפסיכולוגי והנפשי שעברו, ביחד, בעלה והיא. המיילים, שחלקם פורסמו בזמנו ב"מעריב", הם מסמך מרתק.

בסופו של יום, ולאחר מסע הרפתקאות פתלתל, הגיע יעלון לתפקיד עליו חלם כל חייו: שר הביטחון של מדינת ישראל. מי שלא רצה אותו בשנה הרביעית כרמטכ"ל, מקבל אותו עכשיו כשר ביטחון. הוא הפך לסמן ימני בליכוד, בעל ברית נאמן של המתנחלים, אחד מאבות התאוריה לפיה אין לישראל פרטנר אמיתי ביהודה ושומרון. לשיטתו, אבו מאזן לא באמת רוצה שלום ולא מסוגל לחתום על הסדר קבע עם ישראל ולכן, כל מה שצריך לעשות זה לנהל את המצב, לשפר ככל האפשר את מצבם הכלכלי של הפלסטינים, להמשיך לבנות את מוסדות השלטון והחוק הפלסטינים ולהמתין לדור שייאות לקבל על עצמו את הפשרה ההיסטורית, לוותר על זכות השיבה ולהכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

ואז הגענו למבצע "צוק איתן". מי שציפה שיעלון יוביל את ישראל, את נתניהו, את צה"ל להרפתקה צבאית מסמרת שיער, נועזת ומהדהדת בעזה, טעה טעות קשה. בתחילת המבצע נקלע יעלון לקונספציה מוטעית: הוא היה משוכנע שאין לחמאס אינטרס להסלים את האירועים, חמאס לא מתכוון להיכנס לסבב לחימה מול ישראל וירי הרקטות יירגע כעבור יום או שניים. הקונספציה הזו נולדה אצלו גם כתוצאה מהערכות מודיעין שגויות, אבל היא הזיקה לו ולצה"ל לאורך כל ימי המבצע. יעלון פספס את העובדה שחמאס לא רק מעוניין בסבב לחימה, אלא בעצם התכונן והתכוון לצאת למלחמה, הגדולה בתולדותיו, כדי לפרוץ את המצור ואת המבוי הסתום אליו נקלע.

יעלון התנגד בתוקף לדרישותיהם של שרי הימין אביגדור ליברמן, נפתלי בנט וגלעד ארדן להרחיב את המבצע, לכבוש את עזה, או לפחות לייצר עימות פרונטלי אמיתי בין צה"ל לליבת הכוח של חמאס. הוא הסתפק, בהתחלה, בתקיפות אוויריות, ורק אחרי פריצתם של 13 אנשי קומנדו חמאס ממנהרת טרור ליד הקיבוץ סופה בישראל, הוא השתכנע, יחד עם נתניהו, לשגר כוחות גדולים למבצע ל"השמדת המנהרות".

ביום שישי האחרון [1 באוגוסט], כשסג"מ הדר גולדין, איש פלס"ר גבעתי (ובן משפחה של יעלון), נעלם ברפיח וההערכה הייתה כי נחטף, עמד יעלון כצוק איתן מול אלה שדרשו לטרוף את הקלפים ולעבור לקונספציית "בעל הבית השתגע" בעזה. התוכנית שלו ושל נתניהו, להשלים את עניין המנהרות ולסגת חד צדדית מעזה נותרה על כנה. יעלון הוכיח יציבות, כושר עמידה ואי כניעה לסערת הקרב.

המסקנה מהאמור לעיל היא, שאפשר להוציא את הבן אדם ממפלגת העבודה, לא בטוח שאפשר להוציא את מפלגת העבודה מהבן אדם. יעלון נותר פרגמטי, לא קיצוני, סולד מהרפתקאות, מחושב וענייני. איפה הוא, ואיפה בנט וליברמן. האירועים הזכירו לי מקרה שאירע ב-2003, בזמן שיעלון היה רמטכ"ל. צמרת חמאס, המדינית והצבאית, התכנסה באחד הערבים לישיבה נדירה, אולי חד פעמית, בבניין מסוים בעזה: השייח' אחמד יאסין, ראש הזרוע הצבאית מוחמד דף, אסמעיל הניה ועוד רבים ממנהיגיה המדיניים של התנועה ומקברניטיה הצבאיים. היו אלה ימי החיסולים הממוקדים והזדמנות כזו לא נרשמה מעולם: להוריד, בפצצה אחת, את כל "ראשי הנחש" לדורותיהם.

אבל הייתה בעיה: הישיבה התקיימה בבית מגורים מאוכלס. חיל האוויר דרש להטיל עליו פצצה בת טונה, הגדולה ביותר שיש בידיו, כדי להבטיח את קריסת הבניין והריגת תושביו. מאידך, הייתה סכנה ממשית שייפגעו גם חפים מפשע. זמן קצר קודם לכן [יולי 2002], חיסלה ישראל את רב המרצחים סלאח שחאדה, אך בחיסול נהרגו גם 13 אזרחים וישראל ספגה ביקורת קשה. יעלון, למוד לקח מחיסול שחאדה, היסס. בתחילה רצה לבטל את המבצע. "יהיו עוד הזדמנויות", אמר. אחר כך החליט, ביחד עם הדרג המדיני, להוריד את גודל הפצצה מטון ל-250 ק"ג. פצצה כזו תהרוס רק את הקומה בה יישבו ראשי חמאס, אמרו המומחים.

חיל האוויר השחיל את הפצצה בדייקנות רבה. הבעיה היא, שהיא הושחלה לקומה השלישית, שם אמורה הייתה להתקיים הפגישה, שמיקומה שונה בסופו של דבר וברגע האחרון לקומה הראשונה. ראשי חמאס זועזעו מהתמוטטות הקומה השלישית, אך כעבור דקה או שתיים הם התאוששו, ניערו את האבק הרב מעצמם, ונמלטו ללא פגע. קשה לדמיין את המצב עכשיו, אם מוחמד דף היה מחוסל באותו לילה, לפני כ-11 שנה.

גם היום [5 באוגוסט], כשמוכרזת הפסקת אש במצרים למשך 72 שעות וצה"ל מסיג את כוחותיו אל הקו הבינלאומי, ממשיך יעלון לדבוק בתקיפות בקו שלו: מתינות, פרגמטיות, התחשבות בנסיבות ובנתונים, אי היגררות להרפתקאות שאתה יודע איך אתה נכנס אליהן, אבל אין לך מושג אם ואיך תצא מהן.

התנהגותו במהלך "צוק איתן" תגרום לו נזק כבד בימין העמוק, המתנחלי, שראה בו אות ומופת עד לאחרונה, אבל תבצר את מעמדו בציבור הכללי. יעלון היה ונותר מתמודד רציני על ירושת נתניהו, אם אכן מתכוון נתניהו להוריש אי פעם משהו למישהו.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: moshe 'bogie' ya'alon, israeli military intelligence, israeli-palestinian conflict, israel defense forces, hamas, gaza attacks, benjamin netanyahu

בן כספית משמש כפרשן של האתר אל-מוניטור, ישראל פולס. הוא עיתונאי בכיר ופרשן פוליטי ומדיני של מספר עיתונים ישראלים, מגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה קבועות בנושאים
הקשורים לפוליטיקה ישראלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept