ישראל פולס

הדילמה של מערכת הביטחון: איך להילחם בחמאס?

p
המחבר
בקצרה
נדמה שצה"ל למד מניסיון העבר, והפעם לא הפציץ תחנות כוח, לא פגע בתשתיות אזרחיות ואפילו לא פתח בסדרת חיסולים. דווקא חיפושים מבית לבית ומעצרים של פעילי חמאס הם שמאפשרים שיתוף פעולה ביטחוני עם הרשות הפלסטינית ויכולים להביא לאיתור החטופים.

עד מועד כתיבת שורות אלה [19 ביוני], עצר צה"ל במסגרת מבצע "שובו אחים"  כ-280 פלסטינים, 51 מהם פעילי חמאס ממשוחררי עסקת שליט. החיפושים אחר החטופים אייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל נמשכים בכול רחבי הגדה. הדילמה הגדולה של מערכת הביטחון היא איך להילחם בהצלחה בפעילי חמאס ומנהיגיה, ולא לגלות בעוד כמה חודשים או שנים כי המהלכים המבצעיים נגד התנועה לא החלישו אותה אלא דווקא חיזקו את שורותיה.

שאלת השאלות שליוותה את ישראל כל השנים במלחמתה בחמאס הייתה מהו "הנשק" המרתיע והיעיל ביותר נגד התנועה. באופן פרדוקסאלי, במקרים מסוימים פעילות מבצעית צבאית שהייתה אמורה להפחיד את ראשי התנועה ופעיליה, התגלתה כעבור זמן לא רב דווקא כמהלך שהעלה את תמיכת הציבור הפלסטיני בה. כך היה במהלך האינתיפאדה השנייה, כשחמאס נתפסה על ידי הציבור הפלסטיני כקורבן, ומנהיגיה הצליחו לתרגם את התחושות הללו להצבעה בקלפי במסגרת הבחירות לרשות הפלסטינית [ינואר 2006].

כמה חודשים אחר כך באה חטיפתו של החייל גלעד שליט, וסבב התנגשות נוסף התרחש בין חמאס לישראל. בהוראת ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט פתח צה"ל במבצע צבאי גדול בעזה בשם "גשמי קיץ". האסטרטגיה מאחורי המבצע, שנמשך חמישה חודשים, הייתה הפעלת לחץ מאסיבי ככל שניתן על אוכלוסיית הרצועה, מתוך הנחה שהציבור הפלסטיני ימאס בחמאס, יפעיל לחץ נגדי על מנהיגי התנועה ובכך יקודם שחרורו של שליט מידי חוטפיו.

במהלך מבצע "גשמי קיץ" נהרגו כ-400 פלסטינים; כשליש מהם היו אזרחים. בהוראת הדרג המדיני הרס צה"ל תשתיות בעזה כגון גשרים, בניינים וכבישים, לרבות הפצצת תחנת כוח שגרמה לעלטה גדולה ברצועה במשך חודשים רבים.

מבצע "גשמי קיץ" לא הביא לשחרורו של שליט. בדיעבד התברר שהמחיר של החייל החטוף בעקבות אותו מבצע רק עלה. היום מתברר שהלקח נלמד. מוטיב "בעל הבית השתגע" שטבע אולמרט הוכח כטעות. שליט, כידוע, שוחרר בעסקת אסירים רק כעבור חמש שנים, באוקטובר 2011.

ישראל של אחרי חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון אינה אותה ישראל של אחרי חטיפת שליט. צה"ל לא הפציץ תחנות כוח, לא פגע בתשתיות אזרחיות ואפילו לא פתח בסדרת חיסולים של מנהיגי התנועה. הנחת העבודה היא שלחץ על האוכלוסייה האזרחית, בגדה או ברצועה, לא יסייע ולא יקדם את איתור הנערים החטופים. לכן מבצע "שובו אחים" שונה בתכלית ממבצע "גשמי קיץ".

חלק מארגוני זכויות אדם בישראל מלינים על העובדה שישראל הטילה סגר על חברון, וכמאתיים אלף תושבי העיר אינם מורשים לצאת מתחומה. אבל סגירת חברון איננה עונש קולקטיבי ולא נועדה להקשות סתם כך על תושבי העיר. הסגר ההרמטי הוא פועל יוצא להערכה שהתשתית הצבאית של חמאס בחברון אחראית למעשה החטיפה. חיפושים מבית לבית ומעצרים של פעילי חמאס, שייתכן ויובילו לקצה חוט לאיתור שלושת הנערים, הם מהלכים מבצעיים נדרשים. אין בכלל מה להשוות בין מאות הרוגים פלסטינים בבית להיא, בית חנון וג'בליה שברצועת עזה לאחר חטיפת שליט, לבין סגר הרמטי, ככל שיהיה, על חברון, שאין בו הרוגים או פצועים אלא כמה עשרות רבות של עצורים.

דרך הפעולה הזאת מאפשרת, לפי שעה, שיתוף פעולה מלא והכרחי בין מנגנוני הביטחון הפלסטינים לבין ישראל. בצה"ל מעדיפים להצניע את התיאום הביטחוני כדי לא להביך את אבו מאזן ואת אנשי הרשות, אבל דווקא ראש הרשות אבו מאזן חשף זאת בעצמו. בנאום בוועידת שרי החוץ של הליגה האסלאמית בערב הסעודית [18 ביוני] הצהיר אבו מאזן, בלי חשש ובלי מורא, כי הורה למנגנוני הביטחון הפלסטינים להדק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל כדי להשיב את הנערים החטופים לבני משפחותיהם. הצהרה על שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל בפני שרי חוץ ערביים בסעודיה אינה עניין של מה בכך, והוא יכול להיות יעיל וממושך רק אם "בעל הבית" לא ישתגע.

בינתיים, במערכת הביטחון נשקלת האפשרות לאמץ נשק הרתעה נוסף, שנוסה כבר בעבר.

ב-17 בדצמבר 1992 החליט ראש הממשלה דאז יצחק רבין לגרש לדרום לבנון 415 פעילי חמאס וג'יהאד אסלאמי, זאת לאחר שחוליה של חמאס חטפה ורצחה את שוטר משמר הגבול ניסים טולדנו. מערכת הביטחון יעצה אז לדרג המדיני לבצע גירוש, בהנחה שאמצעי זה הוא הנשק המרתיע ביותר, והשימוש בו לא רק שילמד לקח את חמאס, אלא גם יסייע למערכת הביטחון, צה"ל ושב"כ לנקות את השטח ממחוללי צרות ומתכנני פיגועים.

בפועל, השהות הארוכה במחנה אוהלים במרג' א-זוהור בדרום לבנון הייתה רגע מכונן בחיי מנהיגי התנועה, וסייעה בגיבוש הנהגת חמאס העתידית. מנהיגי התנועה - איסמעיל הנייה, ד"ר מחמוד א-זהאר, עבד אל-עזיז רנטיסי, איסמעיל אבו שנב (שני האחרונים חוסלו מאוחר יותר על ידי ישראל) ואחרים, ידעו לספר כי השהות במחנה המגורשים, שזכה בזמנו לסיקור תקשורתי בינלאומי אינטנסיבי, שימשה עבורם כור היתוך ועיצבה את דרכם לאחר ששבו - מי לעזה ומי לגדה.

רעיון גירוש מאות פעילי חמאס שנעצרו בימים האחרונים עולה גם היום בהערכות מצב מדיניות וביטחוניות. הפעם לא מדובר על גירוש ללבנון, שם אנשי חיזבאללה עשויים לאמץ את המגורשים לחיקם ולהעניק להם חסות ומחסה. גם גירוש לסוריה אינו ריאלי במיוחד. גבול ישראל-סוריה טעון ונפיץ כעת, וכל שינוי או תזוזה עלולים להוות מקח טעות.

בכירים במערכת הביטחון מתמוגגים מהרעיון, שלא ייושם כמובן, להעביר דרך מעבר הגבול בגולן שורה של אנשי חמאס לשטחה של סוריה, בתקווה שאנשי משטרו של אסד יידעו היטב כיצד לסגור עמם חשבון על בגידתו של ח'אלד משעל, שנמלט מהבית החם שהעניק לו אסד במשך שנים דווקא כשהיה זקוק לו בעת צרה.

וכך, מכל המקומות שבעולם, רק רצועת עזה נותרה כיעד גירוש סביר של מנהיגי ופעילי התנועה מהגדה. אבל גם מאחורי המחשבה של "לנקות את השטח" בגדה וליצור שוב "כור היתוך" בעזה יש סיכונים רבים, לטווח הקצר ובעיקר לטווח הארוך.

ניסיון העבר מלמד, שלכל פעיל בזרוע הצבאית של חמאס שחוסל או נלכד, יש לפחות שלושה יורשים המבקשים להיכנס לנעליו. מנהיגי שטח חלופיים, פעילים שקודמו לתפקיד במקומם של אסירים או מחוסלים, מבקשים תמיד לבסס את מעמדם החדש באמצעות תכנון פיגועים ובניית תשתית חזקה והדוקה יותר מקודמיהם. מוטלת עליהם חובת ההוכחה להראות שהם ראויים להיות יורשיו של "שהיד" או אסיר, ולנקום את דמו או את מאסרו. כלומר, הסיכון הוא שתשתית ארגונית מקומית אחת תתפצל לשני ראשים. האחד של מגורשים ברצועת עזה והשני של יורשיהם בגדה. שניהם יהפכו למוקדי חמאס פעילים מאוד שיאתגרו זה את זה.

מגורשי עזה יעברו מפעילות שטח, שהתנהלה מתחת לאפם של מנגנוני הביטחון הפלסטינים, למסלול מנהיגות תנועתית; ואלה בגדה יעסקו בבנייה ובשיקום של התשתית הארגונית שנפגעה.

אז מהו אפוא נשק ההרתעה היעיל ביותר נגד תנועה שמנהיגיה מתהדרים שככל שמכים בה, כך היא יוצאת מחוזקת ומוערכת בקרב ציבור פלסטיני רחב? זה מעניק לה שוב ושוב, אחרי כל סבב עימות עם ישראל, נקודות זכות על מה שנחשב בעיניו כהקרבה.

בשיחות עם אל-מוניטור שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר שאול מופז טען, ככל הנראה בצדק, שהנשק היעיל והמרתיע ביותר נגד חמאס הוא חיסול ההנהגה הפוליטית המדינית. מופז היה הדוחף העיקרי למבצעים "קטיף כלניות" ו"ידית הילוכים", שבמהלכם חוסלו מייסד התנועה השייח' אחמד יאסין ויורשו עבד אל-עזיז רנטיסי. שניהם חוסלו  בתוך חודש אחד במרץ ואפריל 2004, ואז נעצרו פיגועי המתאבדים בישראל.

אבל מה שהתגלה כפיתרון קסם מהיר ויעיל באביב 2004, מסובך הרבה יותר בקיץ 2014. מזה עשור שבכל עימות צבאי בין ישראל לחמאס (והיו אין ספור עימותים כאלה), השיקול היחיד שעוצר את מערכת הביטחון ומקבלי ההחלטות בישראל מלמחזר את "קטיף כלניות" ו"ידית הילוכים" הוא החשש מאובדן שליטה מוחלט בעזה.

אין פרדוקס גדול מזה. ישראל נאלצת לשמר את שלטון חמאס, כמות שהוא, מחשש שחיסול מנהיגיה יגרום לכאוס גדול בעזה, ויורשיהם של הנייה וח'אלד משעל יהיו אנשי הג'יהאד האסלאמי או ארגוני הקצה הקשורים לג'יהאד העולמי. במילים אחרות, החשש בישראל הוא שהצרה ששמה חמאס תתחלף בצרה גדולה יותר.

השאלה הגדולה היא כמה זמן הפרדוקס הזה יוכל לשחק לטובתה של חמאס. על השאלה הזו משיב רב אלוף (במיל') שאול מופז, כי הפרדוקס הגדול באמת הוא שישראל נשבתה בעצמה בקסמם של הפרדוקסים שיצרה, וזו גם טעותה הגדולה.    

 

                           

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: west bank, palestinian prisoners, kidnapping, israeli settlements, israel defense forces, hamas, gilad shalit, gaza strip

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept