ישראל פולס

המדינה היהודית והמדינה הפלסטינית - שביב של תקווה

p
המחבר
בקצרה
האם יכולה הצהרה משותפת שחיברו חברת הכנסת לשעבר ד"ר עינת וילף ופרופ' מוחמד דג'אני דאודי לאחד את הישראלים והפלסטינים בנושא השנוי במחלוקת: ישראל כמדינה יהודית ופלסטין כמולדתו של העם הפלסטיני?

נולדתי לתוך השמאל הישראלי. גדלתי בשמאל ומאז ומתמיד השתייכתי לשמאל. האמנתי, כי היום שבו יזכו הפלסטינים במדינה ריבונית משלהם, יהיה גם היום שבו תוכל ישראל לחיות סוף כל סוף בשלום. אך כמו אצל רבים מאנשי השמאל בישראל, איבדתי את הוודאות הזאת. מדוע? כי ב-14 השנים האחרונות אני עדה לחוסר יכולת מצד הפלסטינים להגות את המילה "כן", גם כשמציגים בפניהם שוב ושוב הזדמנויות להשיג ריבונות ולהקים מדינה; חוויתי את מעשי הטבח העקובים מדם שביצעו מחבלים מתאבדים בערי ישראל שבתוך קווי 67', לאחר החתימה על הסכמי אוסלו ושוב לאחר כישלון המשא ומתן בקמפ דיוויד בשנת 2000; וראיתי מקרוב את הרטוריקה האנטי-ישראלית הארסית - זו שבקושי רב מסתירה מאחוריה שנאה עמוקה ויוקדת למדינה ולתושביה, שנאה שאי אפשר לראות בה רק ביקורת נגד מדיניותן של כמה מהממשלות הנבחרות בישראל.

אבל אחד האירועים הבולטים ביותר מהשנים האחרונות, שהותיר אותי ספקנית מתמיד, היה סדרה של פגישות עם מנהיגים פלסטינים צעירים ומתונים, שאליהן הוזמנתי כחברה במפלגת העבודה.

היה לי הרבה מן המשותף עם המנהיגים הפלסטינים הצעירים. יכולנו להזדהות זה עם זה. עם זאת, לאחר דיונים רבים גיליתי שמתינותם של המנהיגים הפלסטינים הצעירים הסתכמה כל כולה בהכרה בכך שמדינת ישראל היא מציאות קיימת, כך שאין לה שום כוונה להיעלם. שמעתי משפטים כמו "נולדת כאן, ואת כבר פה, אז לא נגרש אותך" (באמת תודה רבה, חשבתי לעצמי ). אך מה שהדהים אותי יותר מכל ושינה את ראייתי הכוללת בנושא השלום היה דיון במקורות העמוקים של הסכסוך, ובמסגרתו נאמר לי: "היהדות איננה לאום, היא דת, ודתות אינן זכאיות להגדרה עצמית". גם הקשר ההיסטורי בין העם יהודי לארץ ישראל תואר כהמצאה בלבד או ככזה שאיננו קיים.

שבתי והרהרתי באותן הערות שהשמיעו "המתונים", ולבסוף נאלצתי להודות ביני לבין עצמי שהסכסוך עמוק ורציני יותר מכפי שהרשיתי לעצמי להאמין. הבנתי שלא מדובר אך ורק בהתנחלויות או ב"כיבוש", כפי שטוענים שוב ושוב דוברי הפלסטינים באוזניו של השמאל הישראלי. הבנתי כי הפלסטינים, אלו שמשלימים עם הצורך בהסכם שלום עם ישראל, עושים זאת רק משום שישראל חזקה. הבנתי כי בניגוד לעמדתו של השמאל הישראלי, התומכת בהקמת מדינה פלסטינית משום שגם לפלסטינים יש הזכות (אני חוזרת: הזכות) לריבונות במולדתם, אין בצד הפלסטיני שום "שמאל" מקביל שמכיר בזכותו (אני חוזרת: בזכותו) של העם היהודי לריבונות במולדתו ההיסטורית.

אבל לא הסתפקתי בהרהורים ביני לבין עצמי. בשנים שלאחר מכן, השפיעה סדרת המפגשים הללו גם על המסלול הפוליטי שלי. הרגשתי שנפערת תהום ביני לבין מפלגת העבודה, ביני לבין מה שנראה יותר ויותר כמו "שמאל שדבק בהלקאה עצמית", שרואה בסכסוך את אחריותה הבלעדית של ישראל ואינו תובע אחריות או הכרה גם מהפלסטינים.

כחברת כנסת מטעם מפלגת העבודה, סייעתי לפילוג בתוך המפלגה - בין האגף היוני לאגף הניצי - כדי לאפשר לאגף הניצי של אותם ימים, בראשותו של שר הביטחון אהוד ברק, להישאר בקואליציה לצדו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הכרה זו גם דרבנה אותי להמשיך בעבודתי ולהגן על ישראל ועל הציונות ברחבי העולם, ולעמוד על כך שכל הסכם שלום צריך להיות מעוגן בהכרה הדדית בזכותם השווה של שני העמים לחיות על אדמתם.

משום כך היה זה מעט אירוני, כשלפני מספר חודשים קיבלתי מייל ממארגנת המפגש הישראלי-פלסטיני. היא ביקשה שאכתוב לאחד מנותני החסות העיקריים של התוכנית האם יש לה (לתוכנית) "השפעה על מישהו או על משהו". כן נתבקשתי להיזכר במפגשים שהתקיימו לפני מספר שנים, ולכתוב האם התוכנית "השפיעה עליי - אישית, מקצועית, חברתית, פוליטית...". כמובן שעניתי. כתבתי שלתוכנית "הייתה השפעה עצומה על העמדות שלי, ושעד היום אני דנה שוב ושוב בסדרת הפגישות ההיא בשיחות ובהרצאות ובדיונים שאני מקיימת". סיפרתי למארגנת את הסיפור שלעיל, והוספתי כי "זו ודאי לא נקודת המבט שציפית לחלוק עם נותני החסות שלך".

בתגובה שלחה לי המארגנת מייל נוסף ובו כתב: "לא אחד, אלא רבים מהפוליטיקאים ומבני העם הפלסטיני מאמינים באמת ובתמים שגם ליהודים יש זכות למדינה משלהם". עניתי בהתלהבות רבה, וכתבתי ש"תהיה זו עבורי התגלות של ממש, אם אפגוש ולו פלסטיני אחד, שמוכן להודות כי לעם היהודי יש תביעה שווה ולגיטימית על הארץ", ולאחר מכן הוספתי "אני מחפשת אדם שכזה מהיום שהשתתפתי בתוכנית שלכם, לפני שנים רבות".

כעבור זמן קצר קיבלתי מסר ממשתתף פלסטיני בתוכנית, שהביע רצון לחדש את התוכנית "כדי שנוכל להגיע לפיתרון הסכסוך ולהקים מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים ושתחיה בשלום לצדה של מדינת ישראל". עניתי בתגובה: "גם בתשובתך זו לא ראיתי הכרה בזכותו השווה והלגיטימית של העם היהודי למדינה ריבונית במולדתו".

נתבקשתי לכתוב מה בדיוק ישכנע אותי, שיש לי פרטנר אמיתי לשלום בצד הפלסטיני. כתגובה ניסחתי את המשפט הבא: "ארץ ישראל/פלסטין היא מולדתו של העם היהודי והפלסטיני, ולשני העמים גם יחד יש תביעה שווה ולגיטימית למדינה ריבונית בארצם". הוספתי וכתבתי שניתן להרחיב את המשפט: "גם לעם היהודי וגם לעם הפלסטיני ברחבי העולם יש תביעה שווה ולגיטימית להתיישב ולחיות בכל פינה בארץ ישראל/פלסטין, אבל בהתחשב ברצונם של שני העמים במדינה ריבונית שתשקף את תרבותם הייחודית ואת ההיסטוריה שלהם, אנו מאמינים בחלוקתה של הארץ למדינה יהודית, ישראל, ולמדינה ערבית, פלסטין, כדי ששני העמים יוכלו לחיות בכבוד ובריבונות מלאה בביתם הלאומי". כמו כן הוספתי כאן, שיש להבהיר היטב כי גם ישראל וגם פלסטין אינן מיועדות בלעדית אך ורק לעם היהודי ולעם הפלסטיני בהתאמה; על כן, בשתיהן יכולים לחיות מיעוטים בני העם האחר.

מארגנת התוכנית הבטיחה לחזור אליי. מאז חלפו שבועות וחודשים, והתכוונתי לפרסם את המאמר הזה ולפתוח דיון בתקווה למצוא שותף לעמדותיי, ולו כדי שאוכל להצית מחדש את התקווה שהשלום אפשרי.

ברגע האחרון ממש פנה אליי פרופסור מוחמד ס. דג'אני דאודי, ראש התוכנית ללימודים אמריקניים באוניברסיטת "אל קודס" בירושלים ומייסד התנועה לאסלאם מתון, "וואסאטיה". הוא ביקש רק דבר אחד: לשנות את המילה "תביעה" ל"זכות", וכן את המילה "חלוקה" ל"שותפות". לדבריו, המילה "זכות" נשמעת חיובית יותר, ולמילה "חלוקה" יש קונוטציה שלילית בתודעה הפלסטינית - היא מזכירה להם את תוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947.

הוא הדגיש כי 67 שנה לאחר מכן, הוא מקווה שהפלסטינים יבינו כי השותפות על הארץ - של מדינה יהודית לצד מדינה פלסטינית, כפי שקבעה החלטת האו"ם - הייתה "הדבר הנכון לעשות" ב-1947, ונותרה "הדבר הנכון" גם היום, בשל זכותם של שני העמים על הארץ.

השינויים שהציע פרופ' דאודי היו מקובלים עלי בהחלט ואף מבורכים. כך התגבשה ההצהרה ששנינו שותפים לה, וזו לשונה:

"ארץ ישראל/פלסטין היא מולדתם של העם היהודי ושל העם הפלסטיני, ולשני העמים ברחבי העולם יש זכות שווה ולגיטימית להתיישב ולחיות בכל פינה בארץ ישראל/פלסטין, אבל בהתחשב ברצונם של שני העמים במדינה ריבונית שתשקף את תרבותם הייחודית ואת ההיסטוריה שלהם, אנו מאמינים בשותפות על הארץ בין המדינה היהודית, היא ישראל, למדינה הערבית, היא פלסטין, כדי ששני העמים יוכלו לחיות בכבוד ובריבונות מלאה בביתם הלאומי. ישראל ופלסטין אינן מיועדות בלעדית אך ורק לעם היהודי ולעם הפלסטיני בהתאמה; על כן, בשתיהן יכולים לחיות מיעוטים בני העם האחר".

מי מוכן להצטרף אלינו למסע למציאת עוד שותפים

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: peace, palestine, occupation, negotiations, israel

ד"ר עינת וילף היא עמיתה בכירה במכון לעם היהודי, וכיהנה כיו"ר ועדת החינוך של הכנסת וכחברה בוועדת החוץ והבטחון בכנסת ה- 18.
ד"ר וילף היא בעלת תואר ראשון במדעי המדינה מאוניברסיטת הארווארד שבארה"ב, תואר שני במנהל עסקים מאינסיאד שבצרפת ודוקטורט במדעי המדינה מאוניברסיטת קיימברידג' שבאנגליה.
בעברה שימשה ד"ר וילף כיועצת מדינית למשנה לראש הממשלה שמעון פרס ויועצת אסטרטגית בחברה בייעוץ הבינלאומית מקינזי.
ד"ר וילף חיברה שלושה ספרים העוסקים בחברה הישראלית והיא כותבת קבועה של מאמרי דעה בארץ ובעולם ומרצה בישראל ובחו"ל בנושא חברה ופוליטיקה בישראל.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept