נולדתי לתוך השמאל הישראלי. גדלתי בשמאל ומאז ומתמיד השתייכתי לשמאל. האמנתי, כי היום שבו יזכו הפלסטינים במדינה ריבונית משלהם, יהיה גם היום שבו תוכל ישראל לחיות סוף כל סוף בשלום. אך כמו אצל רבים מאנשי השמאל בישראל, איבדתי את הוודאות הזאת. מדוע? כי ב-14 השנים האחרונות אני עדה לחוסר יכולת מצד הפלסטינים להגות את המילה "כן", גם כשמציגים בפניהם שוב ושוב הזדמנויות להשיג ריבונות ולהקים מדינה; חוויתי את מעשי הטבח העקובים מדם שביצעו מחבלים מתאבדים בערי ישראל שבתוך קווי 67', לאחר החתימה על הסכמי אוסלו ושוב לאחר כישלון המשא ומתן בקמפ דיוויד בשנת 2000; וראיתי מקרוב את הרטוריקה האנטי-ישראלית הארסית - זו שבקושי רב מסתירה מאחוריה שנאה עמוקה ויוקדת למדינה ולתושביה, שנאה שאי אפשר לראות בה רק ביקורת נגד מדיניותן של כמה מהממשלות הנבחרות בישראל.
אבל אחד האירועים הבולטים ביותר מהשנים האחרונות, שהותיר אותי ספקנית מתמיד, היה סדרה של פגישות עם מנהיגים פלסטינים צעירים ומתונים, שאליהן הוזמנתי כחברה במפלגת העבודה.
