ישראל פולס

פרידה מנביא השלום

p
המחבר
בקצרה
אריאל שרון היה אבי ההתנחלויות בשטחים, אבל יום אחד הגיע למסקנה שנטל הכיבוש גדול מדי. הוא הוכיח שאפשר לפרק יישובים ולפנות מתנחלים מבתיהם. אין היום בישראל מנהיג שיכול לקבל החלטה כזו ולבצע אותה בעוצמה ונחישות כמוהו

לפני עשר שנים, קשה היה לתאר שאריאל שרון יוספד ברחבי העולם כאיש של שלום. עד לפני כעשר שנים, שמו של אריאל שרון התחבר, בעיקר, למלחמה.

מצביא דגול, איש נועז ונחרץ, אבי ההתנחלויות הישראליות בשטחים, נץ מוצהר שלא רואה בערבים פרטנר לשלום, ומטיף קבוע להמשך חיים על החרב וצבירת עוצמה יהודית. ישראל, נהג להגיד, זה המקום היחיד בעולם בו יהודים יכולים להגן על עצמם, בכוחות עצמם. זה היה שרון.

ואז, בא השינוי הגדול, ההיסטורי, שהפך אותו למי שכל מנהיגי העולם נהרו לצפות בנאומו בפני עצרת האו"ם בספטמבר 2005, חודשיים אחרי ביצוע ההתנתקות בה הרסה ישראל 21 יישובים ברצועת עזה וארבעה בצפון השומרון, וסיימה את הכיבוש ברצועה תוך מתן "מקדמה" למהלך אפשרי דומה בגדה. שרון סיים אז את אחד מסיבובי הפרסה המדהימים של הפוליטיקה הישראלית, ועשה את זה כמו שרק הוא יודע ומסוגל: במלוא העוצמה, בלי להסס, בלי לקחת שבויים ובלי להשאיר עדים. ממנהיג המלחמה, הפך לנביא השלום.

הנרטיב המכונן שלו, לא שונה בהרבה. ישראל, אמר, ממשיכה להיות המקום היחיד בו יהודים יכולים להגן על עצמם בכוחות עצמם, אבל היא לא יכולה לעשות את זה תוך המשך שליטה על עם אחר. שרון הגיע למסקנה שנטל הכיבוש גדול מנכסיו. הוא הבין שזה לא יוכל להימשך. ברגע שהבין, ידע מה עליו לעשות. מכיוון שהיה זה שבנה, החליט להיות גם זה שיהרוס. או, לפחות יתחיל להרוס. איש מלבדו לא מסוגל למשימה האיומה הזו.

נתחיל מההתחלה: שני ישראלים בולטים שרדו בציבוריות הישראלית מהדור שהקים את המדינה. הראשון הוא הנשיא המכהן, שמעון פרס, בן 90 וחצי. השני הוא ראש הממשלה לשעבר, שנקלע לתרדמת חלקית לפני שמונה שנים בדיוק, אריאל שרון. יחד, מסמלים שרון ופרס את הישראלי האולטימטיבי. הישראליות כולה צרופה בהם. שרון הוא הישראלי הצבר, יליד הארץ, המשוחרר, הפרוע, החשדן, הבטוח בעצמו. פרס הוא עולה חדש, יהודי פולני שבא מהתופת ההיא, הספקן, החולם, ההוגה, הגלותי מעט, שחושב קודם על מה יגידו, ואחר כך על מה יהיה. בניגוד לשרון, שרוצה קודם לעשות ואחר כך להתחשב בנסיבות ובתוצאות.

אריאל שרון הוא אחרון לוחמי תש"ח. חייו והקריירה שלו שזורים ומלופפים בחייה של מדינת ישראל. הוא, כמותה, נצרב בדם, אש ועשן. הוא, כמותה, היטלטל בין הקטבים, זיגזג, הסתחרר, שינה כיוון והחליף צדדים. האירוע המכונן בחייו היה קרב לטרון, במלחמת העצמאות. שרון היה מפקד מחלקה צעיר שנקלע לתוך התופת. עד יומה האחרון של צלילותו, היה נוהג לשחזר את היום ההוא, בו הוא זחל יחד עם פצוע נוסף, שמעיו שפוכים והוא מנסה לאחוז בהם בידיו, בשדה קוצים בוער, בין גופות חרוכות, בניסיון נואש לחזור אל בין קווי הכוחות הישראלים הנסוגים. שרון הופקר שם, יחד עם חיילים נוספים, טעם את טעמה המר של התבוסה, הריח את המוות.

המראות הללו לא עזבו אותו כל ימי חייו. ההתעקשות שלו, תמיד, בכל מקרה ונסיבות, לעשות הכל כדי להחזיר חיילים ישראלים, אזרחים ישראלים, גופות של ישראלים מידי האויב, נולדה שם. שרון ראה בערבים אויב נחות. הוא לא העריך את אומץ לבם, לא התפעל מעומק מחשבתם, סלד מאכזריותם. מראות של גופות של חיילים ישראלים מעונים, שעברו התעללויות שונות ומשונות (גם מיניות), ליוו אותו כל ימיו. שם עוצבה אישיותו. שם נבנו תכונותיו. בשדות הקרב והאש מתוכם צמחה ונולדה המדינה היהודית, אותה ליווה, באש ובמים, לאורך 58 שנותיה הראשונות, עד ה-4 בינואר 2006, עת לקה, בגיל 77, בשבץ השני שלו, הקשה, ממנו לא קם.

הוא נולד בכפר מל"ל, מושב קטן בשרון. משפחה קטנה, מנודה, ביישוב קטן שרוב תושביו התנכרו לה, באזור מוקף כפרים ערבים, עוד בטרם הייתה מדינה יהודית. אמו, ורה שיינרמן, נהגה לישון כשמתחת לכרית שלה מוסתר נבוט גדול. אם יבוא ערבי לפגוע בנו, היא כבר תדע לטפל בו. שרון למד לא לבטוח באיש, למעט בו עצמו. לשרוד בסביבה עוינת. לחיות תחת מצור.

הוא לחם, כאמור, במלחמת השחרור, ואחר כך התקדם במהירות בשורות הפיקוד של צה"ל הצעיר. הוא נחשב ל"אבי פעולות התגמול" בשנות החמישים, הקים את יחידת הקומנדו הישראלית הראשונה (101), נחשב לטראבל-מייקר מקצועי. הפשיטות הנועזות שהוא וחייליו ערכו, כמעט כל לילה, מעבר לקווי האויב בירדן, מצרים וסוריה, כתגובה על פיגועים של הפדאיון (כך כונו אז המחבלים) באוכלוסיה האזרחית הישראלית, היו אחד מסימני שנות החמישים והשישים, כשישראל הזעירה נותרה נצורה, מותקפת, מוקפת בחמש מדינות ערביות המאיימות להשמידה.

שרון הוא אבי הקומנדו הישראלי, מאדריכלי "מבצע קדש" ב-1956, ומגיבוריה הבולטים ביותר של מלחמת ששת הימים בה פרצה ישראל את המצור, הכריעה בקלות את מצרים, סוריה וירדן, שילשה את שטחה, השתלטה על רמת הגולן, מדבר סיני והגדה המערבית, והפכה בן לילה מיצור זעיר, חשדן ונפחד, לאימפריה אזורית. מעבר חד, שנתן את אותותיו בכולם.

שרון היה מפקד אחת משלוש האוגדות המשוריינות של צה"ל שפרצו לסיני, הביסו את הצבא המצרי ושטפו עד לתעלת סואץ. שני קרבות ההבקעה האדירים ביותר של המלחמה נוהלו על ידו, באבו-עגילה ובאום-כתף. שני הקרבות הללו נחשבים, עד היום, לקרבות השריון הכי נלמדים באקדמיות הצבאיות ברחבי העולם.

שרון נקלע פעם, כשהיה שר התשתיות הלאומיות, לביקור ברוסיה. במהלך הביקור, אלתרו מארחיו והזמינו אותו לטקס סיום קורס קציני שריון של הצבא האדום, שהתקיים באתר לא רחוק ממקום הביקור. שרון שמח להיענות להזמנה. הוא מצא שם, לתדהמתו, מסדר כבוד של יותר ממאה טנקים רוסים עם קנים זקורים. הוא ישב עם הצוערים ושמע מהם שאלות מפורטות על הקרבות שניהל 30 שנה קודם, עד רמת הטנק הבודד. הצוערים הרוסים שלטו בכל פקודה שנתן, כל מחלקה שהזיז אז, בקרבות ההם בסיני. זו הייתה אחת משעותיו הגדולות.

במלחמת יום הכיפורים, בה הופתעה ישראל על ידי מצרים וסוריה וכמעט הוכרעה, היה שרון גיבור המהפך. הוא זה שצלח את התעלה, הוא זה שהשקט הנפשי שלו הקרין על שאר הלוחמים בימים של סערת רוחות, חוסר אונים, בלבול ודם. שרון היה היחיד בצמרת הישראלית שלא נקלע לדיכאון, שלא דיבר על "חורבן בית שלישי", שלא עסק בתבוסתנות. הוא לחץ ללא הרף לצלוח את תעלת סואץ כדי לשנות את תמונת המערכה, הוא הפר פקודות, הוא פרק עול וניצח על מלחמות גנרלים שעד היום לא הוכרעו, אבל בשורה התחתונה הוא צלח את התעלה וניצח.

אחר כך באו השנים הרעות. הוא הפך לשר ביטחון, הוא פלש ללבנון והמיט על ישראל את אחד האסונות הגדולים בתולדותיה. זה נגמר בוועדת חקירה, שהמליצה להדיחו מהתפקיד, לאחר הטבח שביצעו הנוצרים במוסלמים בסברה ושתילה. שרון לא הואשם במעשה, אלא בכך שלא היה ערני כדי למנוע אותו. שלא זיהה את הסכנה והעדיף לעצום עיניים ולתת לערבים להרוג אחד את השני, מבלי להבין שהוא המבוגר האחראי בשטח.

הוא לא נכנע. פוליטיקאים בישראל לעולם אינם נכנעים. אף אחד בישראל לא פורש, אף פעם. או שמדיחים אותך, או שמגרשים אותך, או שאתה מת בתפקיד. כמו שרון. כשקרס, היה ראש ממשלה. אגב, גם כשמדיחים אותך בישראל, אתה מיד מתחיל בתכנון מוקפד של הקמבק.

לשרון היה קמבק מפואר, שבוצע באיטיות מחושבת. הוא ניצל את שנות השמונים והתשעים לפיזור התנחלויות על כל גבעה אפשרית ביהודה ושומרון. הוא הקצין ימינה, הוביל את האגף הימני בליכוד, ניסה לקרוא תיגר על ההנהגה אבל הבין שאין לו פוטנציאל אלקטורלי בציבור הרחב. מוראותיה של מלחמת לבנון, מסקנותיה של ועדת החקירה, ריחפו מעל ראשו כענן שחור. הציבור הישראלי לא שכח ולא סלח. הדרכים לחוות שקמים, האחוזה הנרחבת שלו בדרום הארץ, המשיכו להיות מנומרות בכתובות גרפיטי בסגנון "לביתו של הרוצח". שרון הסתגל לסיטואציה הזו, התאים ציפיות והמשיך לבחוש בפוליטיקה הפנימית של הליכוד.

כשבנימין נתניהו נבחר לראשות הממשלה ב-1996, לאחר רצח רבין ובעקבות פיגועי התופת של חמאס בערי ישראל, הצליח שרון להידחק ברגע האחרון לממשלתו. כשנתניהו הפסיד את הבחירות של 1999, היה שרון שם, לימינו, יורש בכוח. על הדרך בה הצליח לייצר את הסיטואציה הזו, אפשר יהיה לכתוב ספרי הדרכה פוליטיים. הוא קיבל את הליכוד השבור והמובס, ועדיין אף אחד לא ספר אותו ברצינות להנהגה. עד הבחירות הבאות, חשבו בליכוד, ביבי יחזור, או שמישהו מהנסיכים הצעירים ייטול את המושכות מהגנרל הזקן.

זה לא קרה. הגנרל הזקן הפך לראש ממשלה, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, הקטלנית, בה נטבחו כאלף אזרחים ישראלים על ידי מחבלים מתאבדים שחדרו לכל מקום. בתי קפה, תורים למועדוני לילה, קניונים, אוטובוסים, מסעדות. השיא היה בערב פסח, ליל הסדר, כשמחבל מתאבד נכנס למלון בנתניה והתפוצץ בעיצומה של סעודת הסדר המסורתית. עשרות גופות וחלקי גופות צפו באגם גדול של דם על ריצפת אולם האירוע. ההבלגה הסתיימה. שרון יצא למבצע "חומת מגן" (2002), בנה את גדר ההפרדה ויחד עם צה"ל והשב"כ הדביר את הטרור.

נותר לו עוד דבר אחד לעשות. במקום להקצין, הוא החל להתרכך. פתאום, השתנה הטון. בהתחלה בשיחות סגורות, אחר כך גם בהופעות פומביות. שרון החל לדבר על הצורך לסיים את הכיבוש. על הכורח לעשות ויתורים כואבים, קורעים, אבל הכרחיים. הרטוריקה של השמאל החלה להתגנב לדבריו. בהתחלה, אף אחד לא האמין. תעלול נוסף, אמרו לעצמם פרשנים פוליטיים. הוא משחק בנו, הוא מרוויח זמן.

אבל שרון לא שיחק ולא הרוויח זמן. יכול להיות שכבר ידע, שאין לו זמן להרוויח. זמנו קצוב. ראש הממשלה בישראל רואה את המצב ברזולוציה הכי נכונה שלו. שרון, שהיה מוקצה ומנודה באמריקה, הפך ליקיר הבית הלבן. הוא בנה יחסים אסטרטגיים וחברות אישית עם נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש. הוא התמכר לאהבת העולם, למעמד האישי שלו בוושינגטון. הוא הבין שהעוצמה האסטרטגית של ישראל לא תלויה בכמות השטח, אלא בלגיטימציה, בלכידות הפנימית, באמריקה ואירופה.

כשהבין, החל לבצע. הוא הכריז על ההתנתקות. ההלם בישראל היה טוטאלי. שרון, אבי ההתנחלויות, קם עליהן לכלותן. אלפי תושבי היישובים בגוש קטיף שברצועת עזה לא האמינו שזה יקרה עד הרגע האחרון. הם לא ארזו, הם לא התכוננו, הם התפללו ובכו וקיוו שמדובר בטעות, ששרון יעמוד על דעתו ברגע האחרון, שיתחרט, שיחזור לעצמו, שיקרה נס, שיקרה משהו.

אבל שום דבר טוב לא קרה להם. שרון שקל ארבע אופציות להתנתקות. האלוף גיורא איילנד, שהיה ראש המועצה לביטחון לאומי, הכין גם אפשרות "גדולה", במסגרתה הייתה ישראל אמורה לפנות לא רק את כל רצועת עזה, אלא גם מספר גדול של יישובים בשומרון. בסוף, בחר שרון באופציה צנועה יותר. רק ארבעה יישובים בשומרון פונו, כסוג של פרומו שמסמן את האפשרות של "הממלכה" להשתלט על הנתינים ולהפוך את היוצרות גם בחבלי המולדת בהם קם ונולד העם היהודי.

ההתנתקות הייתה אירוע לאומי ישראלי מכונן. דיברו על מלחמת אחים, שלא פרצה. הייתה מחאה אדירה בשטח, ניגרו המון דמעות, נישאו הרבה תפילות, אבל בסופו של דבר המשטרה והצבא ידעו להכיל את האירוע ללא אלימות ממשית או נפגעים. שרון, בולדוזר אנושי, ניצח. הוא הוכיח שאפשר לפרק יישובים בישראל. הוא הוכיח שמפעל ההתנחלויות הפיך. הוא ניצח, בכוח רצונו והחלטתו ציבור גדול ועוצמתי, שנשען על אמונה דתית יוקדת ומסירות נפש.

מיד לאחר הניצחון, לאחר שפרש מהליכוד, הקים את "קדימה" ונראה כמי ששועט לניצחון אדיר בבחירות, אז קרס. שמונה שנים בדיוק (בשבת, 4 בינואר) חלפו מאז. המציאות השתנתה. אין היום בישראל מנהיג שיכול לעקור ולו בית אחד במאחז לא חוקי בשטחים. מדינת המתנחלים משגשגת ביהודה ושומרון, צוברת עוצמה והשפעה, על חשבון המדינה הממלכתית. אין בישראל היום מנהיג שיכול לקבל החלטה כזו, ולבצע אותה בעוצמה ונחישות. לבנימין נתניהו אין בכל הגוף את העוצמה הפנימית שהייתה מרוכזת בשערה אחת משערות ראשו הלבנות של שרון.

ישראל נקרעת בין זהויותיה השונות, מתלבטת, מתייסרת מבפנים. אוהביו הרבים, מעריציו, וגם שונאיו הלא מעטים של שרון מאוחדים בדעה שמנהיג כזה כבר לא יהיה לנו כאן. רוב הישראלים יבכו את שרון מעומק לבם. מיעוטם, ינשמו לרווחה כשייקבר.

עד לפני עשר שנים, זה היה הפוך לגמרי. אלה שיבכו, היו אמורים לשמוח, ולהיפך. מסוג הדברים שיכולים להתרחש רק בישראל.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: israeli settlements, israeli right wing, israeli politics, israeli occupation, israeli-palestinian conflict, ariel sharon

בן כספית משמש כפרשן של האתר אל-מוניטור, ישראל פולס. הוא עיתונאי בכיר ופרשן פוליטי ומדיני של מספר עיתונים ישראלים, מגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה קבועות בנושאים
הקשורים לפוליטיקה ישראלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept