ישראל פולס

הדילמה של ערביי ישראל

p
המחבר
בקצרה
חוסר היציבות השלטונית במצרים והמצב הכלכלי הגרוע שם מבלבלים את אזרחי ישראל הערבים. איך אפשר להתלונן על גזענות ואפליה כאן נוכח הטלטלה מעבר לגבול?

אזרחי ישראל הערבים מביטים על המהפכה במצרים וחשים בלבול. מצד אחד, מדובר במהפכה עממית בעלת נופך חברתי מובהק הראויה להערכה. מצד שני, היא מטלטלת את העולם הערבי כולו, ומשאירה את ישראל כאי של יציבות באזור.

"אני מסתכל על מצרים, שתמיד נסענו אליה לטייל והרגשנו בה בני בית, ואני לא מזהה אותה", אומר לי אבו עזמי, מסעדן מטורעאן, שמחזיק בבעלותו קייטרינג המספק שירותי הסעדה לאירועים בכל רחבי הארץ, מרביתם של יהודים. "אני חושב שאם העסק שלי היה במצרים בטח היה נופל", הוא אומר.

אני שואל אותו האם מה שמתרחש מסביבנו משנה את עמדתו כלפי מדינת ישראל ושלטונה. "המדינה עדיין מפלה אותנו כי אנחנו ערבים, וזה לא בסדר", הוא משיב, "לילדים שלנו יש הרגשה שאין להם פה עתיד, גם אם ילמדו טוב ויקבלו תואר מהנדס או תואר בכלכלה. אנחנו סוג ב' בכל דבר. אבל מצד שני תסתכל על מצרים, איזה עתיד יש שם לצעירים? הם חלמו על דמוקרטיה וקיבלו את מורסי. עכשיו יש שלטון צבאי, אז אנחנו יכולים להתלונן?"

התחושה הזאת איננה מאפיינת רק את אבו עזמי. אזרחי ישראל הערבים התרגלו שמקניטים אותם באמירות כמו: "במדינות ערב היה לכם טוב יותר?"

מכיוון שהיחס אליהם מעולם לא היה כאזרחים שווים מן השורה וכחלק אינטגראלי ממדינת ישראל, בכל פעם שהמגזר הערבי הביע אי שביעות רצון מאפלייתו, דרש זכויות שוות או ביקר את המדיניות והמנהיגות הישראלית, הוא נתקל בכעס מצדו של המגזר היהודי, שטען כי במדינות ערב המצב גרוע הרבה יותר ושלא יתלוננו. "אם לא טוב לכם, לכו חפשו שם עתיד טוב יותר, נראה אתכם", אמרו להם.

חוסר היציבות השלטונית במצרים, כמו גם המצב הכלכלי הבלתי נסבל, רק מחזק את הטענות הללו, ומקשה עוד יותר על ערביי ישראל.

"אני בן 21. החברים היהודים שאיתם אני לומד במכללה מתחילים ללמוד בגיל 24-25. הם היו בצבא ואחר כך עבדו שנה, חסכו כסף ונסעו לחו"ל כדי להתאוורר", אומר מוחמד אבו ג'יאב , סטודנט למשפטים שאת אביו אני מכיר הרבה מאוד שנים.

"כל הזמן הם אומרים איזה מזל יש לי שאני ערבי, שלא עשיתי צבא והתחלתי ללמוד מוקדם ויהיה לי תואר בגיל 22, אז למה אני בוכה על קיפוח, הנה לאבא שלי יש כסף לשלם על לימודים במכללה ויהיה לי תואר בגיל צעיר ופרנסה.

"ביום שהצבא המצרי הציב למורסי אולטימטום, היה לנו שיעור השלמה. ניגש אליי מישהו שלומד איתי, שבדרך כלל אנחנו בסדר אחד עם השני, ואמר לי 'אתה רואה? אם היית במצרים, במקום ללמוד היית עכשיו בתחריר. אם אחותך הייתה מפגינה שם, היא הייתה בסכנה שיאנסו אותה. אלה החיים שהיית רוצה?' לא ידעתי מה לענות לו. מצד אחד כל הגזענות שלו הגעילה אותי, פתאום התברר מה הוא חושב עליי באמת. מצד שני הוא צודק. לך תגיד למישהו במצרים ששכר הלימוד במכללה הוא יותר משלושים אלף שקל לשנה אחת. יש שם אנשים שכל החיים לא ירוויחו סכום כזה."

למה לא הסברת לו שאתה אזרח ישראלי בדיוק כמוהו, ולכן מה שקרה במצרים נוגע אליך בדיוק כפי שזה נוגע אליו, אני שואל.

"כי התרגלנו לחיות כאן ולהרגיש שם. אצלי בבית רואים טלוויזיה מכל העולם הערבי דרך הלוויין, קוראים אתרי אינטרנט ממדינות ערב. אבא ודוד שלי היו נוסעים למצרים כל הזמן. אני מרגיש קשור למדינות שמסביבי כמו שאני קשור לפה. מה אני אעשה?"

גם המפלגות הערביות לא ממהרות להתייחס לנעשה במצרים. על אף שבמקרים רבים חברי הכנסת הערבים הזדהו עם הנעשה בעזה ובגדה ושחררו הצהרות הנוגעות למתרחש שם, במקרה הנוכחי חברי הכנסת הערבים התבוננו באירועים מן הצד. איש לא גינה, איש לא בירך. אותם חברי כנסת שהתבטאו אפילו בנושא הסורי, שותקים כעת ולא מביעים עמדה.

אי היציבות בעולם הערבי בכלל ובמצרים בפרט יצרה מצב בו ישראל, על אף מגרעותיה ויחסה המפלה, היא מקום בו אפשר להתפתח, ליצור ולהתפרנס בכבוד. מדינה בה יש סדר, יש דין ויש דיין. והמקום הזה מבלבל את הציבור הערבי הישראלי ומותיר אותו ללא מילים. מותיר אותו בעמדת המתנה וציפייה לעתיד לבוא, יותר מכולם.

 

Continue reading this article by registering and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • Archived articles
  • Exclusive events
  • The Week in Review
  • Lobbying newsletter delivered weekly
נמצא ב: racism in israel, racism, morsi, israel, idf, arab

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept