ישראל פולס

טרגדיה בדואית, אטימות ישראלית

p
המחבר
בקצרה
רצח הילדות הבדואית בנגב, כנראה בידי אביהן, היה יכול להימנע, אם החברה הבדואית עצמה הייתה פחות שקופה בעיני החברה הישראלית.

אזרחי ישראל הזדעזעו בשבוע שעבר (22 במאי) פעמיים: בפעם הראשונה בעקבות מציאת גופותיהן של הפעוטות הבדואיות, שנרצחו על פי החשד בידי אביהן; בפעם השנייה כשהתברר כי הייתה זו כרוניקה של רצח ידוע מראש. אילו משטרת ישראל  הייתה מתייחסת ברצינות לאמן של השתיים, עביר דנדיס, אז יכול להיות שאוסנאד בת השלוש ורימאס בת החמש היו עדיין בחיים.

ערב לפני הרצח הגיעה האם לתחנת המשטרה בערד והגישה תלונה.  "אני מפחדת שבעלי יהרוג את הילדות", אמרה. למרבה אסונה, היא נתקלה בחומה של אטימות. השוטרים, כך דווח בתקשורת בישראל, לא טרחו אפילו לצאת מהתחנה כדי לבדוק את הדברים.

מהראיונות שהעניקה האם לעיתונות הישראלית, עולה מסכת של הזנחה והתעלמות. מתברר שהיא התלוננה גם במשטרת מעלה אדומים, הסמוכה למקום מגוריה - לפחות שש או שבע פעמים - כך סיפרה בראיון לעיתון הארץ, אך כל  ניסיונותיה להזהיר את הרשויות נתקלו בזלזול ובחוסר מעש.  "ראיתי את הזלזול בעיניים שלהם, כל מי שדיברתי אתו לא התייחס", סיפרה, כשדמעות חונקות את גרונה.

הסיוט של עביר עדיין לא תם. הבעל החשוד ברצח נמלט, והמצוד אחריו נמשך, ללא תוצאות. בינתיים החליט מפכ"ל המשטרה, רב ניצב יוחנן דנינו, להדיח את מפקד תחנת ערד, את סגנו ואת ראש משרד החקירות בתחנה. בדו"ח שפרסמה המשטרה בעקבות המקרה, נכתב כי "נפל כשל חמור בהתנהלות הגורמים הנוגעים בתחנת ערד בכל הנוגע לאופן הטיפול בתלונת האם, בהיבטי פיקוד, דיווח ומקצועיות".

מפקד המחוז הדרומי במשטרה, ניצב יורם הלוי, אף הודה בכישלון ואמר: "אני מתנצל בפני האמא על הטיפול... נפיק לקחים."

התנצלות כבר לא תעזור לעביר דנדיס. הסיפור שלה הוא סיפורן של נשים רבות אחרות במגזר הבדואי בפרט, ובמגזר הערבי בכלל, שסובלות מאלימות קשה מצד אחד ומהתעלמות מקוממת של הרשויות מצד שני.

עאידה תומא-סולימאן היא מייסדת העמותה הערבית-פמיניסטית "נשים נגד אלימות" והמנכ"לית שלה למן הקמתה. בראיון לאל-מוניטור היא טוענת שרצח שתי הילדות זורק אור על האלימות הגואה בשנתיים האחרונות בחברה הערבית, ויותר מזה:  על ההתייחסות של החברה הישראלית והתקשורת למתרחש בחברה הערבית.

"אישה הופכת לכותרת רק כשהיא נרצחת, ולפעמים גם זה לא מספיק – בעיקר אם היא אישה ערבייה", אומרת תומא-סולימאן, "אנחנו רואים איך מתייחסים לרצח שתי הבנות מהנגב. רק עיתון אחד בעברית התייחס למקרה בעמוד הראשון."

כאן היא פונה אליי ושואלת "אם היו אלה שתי תינוקות יהודיות, זו לא הייתה כותרת ראשית?"

"זה היה מרוח על כל העיתון".

" ואז היו להן שמות ותמונות וסיפורים. היו  כותבים על מה אהבו ומה לא אהבו ועל הקשר בין ההורים. היו עושים מזה סיפור אנושי. כאשר נשים ערביות נרצחות, זה עוד מספר שמקסימום יתפוס רבע עמוד בכפולת 6-7."

"פעם גם את זה לא קיבלתם."

"התקדמנו קצת. מעמוד 12 לעמוד 6."

עאידה תומא-סלימן עורכת העיתון "אל איתיחאד" , יסדה את עמותת "נשים נגד אלימות" לפני 20 שנה.

"בהתחלה היינו שבע נשים – עורכות דין, עובדות סוציאליות, אך בעיקר כאלה שקשורות לאוכלוסייה ערבית ופעילות לזכויות נשים. הדאיג אותנו מצב האלימות נגד נשים באוכלוסייה שלנו. אפילו לשכות הרווחה לא טיפלו בזה. החלטנו לפתוח קו סיוע. קיבלנו בחודש הראשון 30 פניות. כשהתחלנו לטפל בבעיות האלה הבנו שאי אפשר לספק תשובות לנשים שפונות, כי אי אפשר להפנות אותן לשום מקום. המקלטים לנשים יהודיות לא היוו תשובה עבורן.  התחלנו לפעול להקמת מקלט לנשים ערביות מוכות. ביולי 1993 נפתח המקלט הראשון בעולם לנשים ערביות, ועד היום אנחנו מפעילות אותו.''

כמה נשים  פעילות היום בעמותה שהקמתן?

"80. אגב, בעמותה שותפים גם גברים. זה ארגון הדוגל באידאולוגיה שמנתחת את המציאות - גם הפוליטית וגם החברתית, מנקודת מבט פמיניסטית, שמבקשת לשנות תפיסות עולם בקרב החברה במונחים של מעמד האישה.

"הבנו שאלימות נגד נשים זו לא כל הבעיה, שהיא רק  סימפטום. הבעיה האמיתית היא מעמד הנשים באוכלוסייה שלנו - והמטרה היא ליצור שינוי עמוק שיהפוך אותה ליותר שוויונית."

אני משער שאתן לא אהודות במיוחד

"החברה הערבית השתנתה.  נכון שבהתחלה - אפילו בסביבה הקרובה אליי - חשבו שאנחנו מעודדות את הנשים לפרק משפחות, שאנחנו תומכות בנשים מופקרות, דברים כאלה. עברנו כברת דרך מאז. מיסדנו שירותים לנשים ולנערות שסובלות מאלימות, פעלנו נגד רצח נשים, הצפנו סוגיות כמו פוליגמיה, ולמעשה שינינו את השיח בחברה הערבית הישראלית."

כמה פניות לעזרה מתקבלות בחודש?

"בסביבות 50. לעתים יותר."

איזה סוג של אלימות הוא הנפוץ ביותר?

"אין אשה שסובלת מסוג אחד בלבד של אלימות. בד"כ נשים מוכות סובלות מכמה סוגים של אלימות.  גם נשים שהגיעו בתלונה על מקרה  ספציפי, ברקע תמצאו אלימות מינית, נפשית , כלכלית."

אבל קיימת  תחושה שהאלימות במגזר הערבי רק הולכת וגוברת

"מתחילת השנה נרצחו חמש נשים. זהו מספר הנשים שנרצחו בכל השנה שעברה. בכלל,  מבין כלל הנשים שנרצחו בישראל בשנה שעברה, 40 אחוז מהנרצחות היו נשים ערביות. זה הרבה מעבר ליחס המספרי של האוכלוסייה הערבית בישראל.

"אבל צריך לקשור את זה גם לאספקט הרחב. שיעור הרצח במגזר הערבי בכלל עלה בצורה מחרידה. בשנת  2011, 70 אחוז מהנרצחים היו ערבים, זה בעייתי."

איך את מסבירה את זה?

"כשמדברים על אלימות, מדברים על סיבות ונסיבות. זה אמנם קשור ליחסי הכוחות בין שני המגדרים והסטאטוס של נשים בתוך האוכלוסיה, אבל נוספים לכך גורמים שקשורים למצב הכלכלי. 50 אחוז מהמשפחות במגזר הערבי חיות מתחת לקו העוני.''

היו הצלחות?

"כן. לפני שלושה שבועות החניתי את המכונית בקניון, ופתאום שמעתי שקוראים בשמי. זו הייתה אשה צעירה שעברה במקלט שלנו, ויצאה לחיים עצמאיים.  היא הגיעה אלינו עם צלקות קשות של תקיפה מינית בתוך המשפחה. בחורה שלא פתחה את הפה כמעט חודש שלם, והיום היא חיה חיים עצמאיים. עובדת, מפרנסת את עצמה. היה לה מאוד חשוב להגיד לי שהיא קנתה מכונית."

היו גם כישלונות?

"כן. בדיוק עכשיו מלאו שנה לרצח נאסרין מוסראתי בכפר יאסיף (28 במאי 2012).  כל הזמן היא אמרה לי 'בסוף אני ארצח, בעלי לא יעזוב אותי.' רצחו אותה באמצע היום, ברחוב."

זה מוביל אותנו למה שנקרא 'רצח על רקע כבוד המשפחה'

"אנחנו מזמן הפסקנו להשתמש במונח הזה. נשים נרצחות בשל היותן נשים. השימוש במונח "רצח על כבוד המשפחה" נותן לגיטימציה לרצח עצמו."

הסיבה היא אותה סיבה; ניסיון להשתלט על האשה ולכפות עליה שלטון של הגברים שבחייה. המונח  'כבוד המשפחה' הפך היום למאוד אלסטי. אפשר למתוח אותו לכל הכיוונים. בעבר התפיסה הייתה שכבוד המשפחה תלוי בהתנהגות המינית של האישה; היום, על רקע יציאתן של הנשים למרחב הציבורי שנפתח בפניהן, המונח 'חילול כבוד המשפחה' הפך למשהו יותר רחב. הוא כולל בתוכו כל התנהגות שמסמלת את חופש הבחירה של האישה - ולא בהכרח התנהגותה המינית, שיכולה בהחלט להיתפס כערעור על שלטונם של הגברים במשפחה."

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: police, women, violence, feminism, bedouins

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept