ישראל פולס

"מסלול הנישול": מאחז "עדי עד" כמשל

p
המחבר
בקצרה
עקיבא אלדר מציג דוח המתאר מאחז בלתי חוקי זניח בשומרון, כמקרה מבחן לשיטת ההשתלטות על אדמות פלסטיניות.

שר החוץ האמריקאי,ג'ון קרי, אמר ביום רביעי (17 באפריל) במהלך שימוע בועדת החוץ של בית הנבחרים, כי "חלון ההזדמנויות לפתרון של שתי מדינות, בין ישראל לרשות הפלסטינית, ייסגר בתוך כשנתיים". יש להניח כי אזהרתו של קרי לא נגעה למתנחלי "עדי עד" שבשומרון, אשר לגביהם "חלון הזדמנויות" הוא לכל היותר אותו פתח בקיר הצופה לעבר כפר פלסטיני.

המאחז הבלתי חוקי "עדי עד" שוכן על גבעה ו' בדרום השומרון. כך הוא תואר בשנת 2005 בדו"ח רשמי שהוגש לראש הממשלה אריאל שרון:

עדי עד - נ.ג. 799 - שבות רחל גבעה ו' / מועד הקמה: ספטמבר 1998/ ישוב קרוב: שילה, מרחק בקו אווירי משוער 3.5 ק"מ; מרוחק משבות רחל (ישוב לא חוקי כשלעצמו) 2.3 ק"מ/ אישור הממשלה או שר ביטחון להקמה: אין/ טיב הזכויות בקרקע: אדמות מדינה + קרקע פרטית של פלסטינים/ סטאטוס תכנוני: אין/ תחום שיפוט: חלק קטן מהמאחז נמצא בתחום שיפוט מועצה אזורית מטה בנימין; המאחז נמצא מחוץ לתחום ישוב כלשהו/ מספר תושבים: 20 משפחות/ סוג הבניה: 34 יבילים; יביל + מכולה המשמשים כדיר עזים; מבנה עץ; סככות; 5מכולות; יסודות למבנה קבע, בודקה לשמירה; פרגולה מעץ; לול/ הגוף מממן ההקמה: משרד הבינוי והשיכון מימן הקמת תשתיות בסכום של 1,300,000 ₪. מבני ציבור בסכום של 150,000₪. סה"כ: 1,450,000 ₪. / חיבור חשמל: לא הוגשה בקשה לחיבור חשמל/ חיבור מים: מקבלים מים כנראה משבות רחל.

(מתוך דו"ח הביניים שהגישה מנהלת המחלקה לשעבר לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה, עורכת הדין טליה ששון, לראש הממשלה דאז אריאל שרון, בנושא "המאחזים הבלתי מורשים באזורי יהודה שומרון ועזה")

 

שמונה שנים חלפו מאז הוגש "דו"ח ששון", וביום חמישי (18 באפריל) פירסם ארגון זכויות האדם "יש דין" דו"ח נוסף, יוצא דופן בהיקפו, שבו משמש המאחז הזניח "עדי עד" כמקרה מבחן ל"מסלול הנישול", המתאר את שיטת המאחזים כאמצעי להשתלטות על אדמות פלסטיניות. לאורך 150 עמודים מפורטת השיטה הישראלית להעמקת שליטתה בגדה המערבית במהלך העשורים האחרונים; ההשפעה ההרסנית שיש לכך על החברה הפלסטינית הכפרית; איך באמת עובד "שלטון החוק" בגבעות שממזרח לקו הירוק, ומה כל זה משרת.

 

תופעת "המאחזים הבלתי חוקיים" החלה בשנת 1996 (עד לאותה שנה היו רק "התנחלויות"). הממשלה החליטה שלא תוקם התנחלות חדשה ללא אישורה, וכי על שר הביטחון יהיה לחתום על שלבי תכנון שונים. מה עשו המתנחלים? החלו "לתפוס קרקעות" בגדה ולהקים עליהן נקודות יישוב חדשות, מבלי שהדבר יובא כלל לאישור בפני הדרג המדיני. כך הוקמו עד היום כמאה מאחזים. לכאורה, פעולה פרטית-עצמאית של קבוצה אידאולוגית, שהחליטה "למרוד במלכות". למעשה, אין דבר רחוק יותר מן האמת. ממשלת נתניהו לא התאמצה להסתיר את תמיכתה בשיטה. אביר המתנחלים באותם ימים אריאל שרון, אז שר החוץ בממשלת נתניהו, קרא בסתיו 1998 למתנחלים לתפוס כל גבעה פנויה בגדה, כי "מה שתתפסו יהיה שלנו. מה שלא תתפסו לא יהיה שלנו". קריאת העידוד הזאת מקשטת את הפרק על מאחז עדי עד, שהוקם באותם ימים, באתר האינטרנט של "אמנה", הגוף המיישב של מועצת יש"ע.

 

הדו"ח החדש של "יש דין" מתמקד, כאמור, בעדי-עד - אחד מתוך חמישה מאחזים שזכו לכינוי "שילה ובנותיה", החולשים על פני כ-14,500 דונם, רובם בבעלות פרטית של פלסטינים תושבי הכפר ג'אלוד. בדומה למאחזים אחרים, גם כאן הבחירה במיקום אינה מקרית. אחד מחלוצי המאחז, בועז מלט, סיפר לחיים יבין בסדרה "ארץ המתנחלים" (2005) איך זה עובד באמת: "מפקדי צבא בכירים אמרו לנו: 'תדעו לכם - הנקודה הזו היא אסטרטגית, יש לה משמעות גדולה, אנחנו רוצים שיהיה פה רצף של יישובים יהודיים שיחצה את השומרון ממערב למזרח'... אז אנחנו קיבלנו דרבון: 'חבר'ה, זה חשוב מאוד לעשות. אנחנו רשמית לא יכולים להגיד שאנחנו עושים, אז תעשו אתם, אנחנו נעזור'.” כפי שמעיד מלט בהמשך דבריו, להפצרות אלה היה כיסוי מעשי: "גורמים ממשלתיים, אני כמובן לא רוצה להגיד [מי הם], אבל באו ואמרו 'חבר'ה, אתם עולים לשטח אנחנו דואגים לכם, נספק את הגנרטור, את החשמל, את הצרכים, את הדרכים. ברגע שעלינו לפה אז מוסדות המדינה סללו לפה [כביש] אספלט. אספלט זה עולה מאות אלפים, נכון? זה לא אנחנו מימנו. לי בכיס לא היה כזה כסף, זה בטוח. זה המדינה סללה את האספלט, אבל היא סללה אותו בימים שהפקחים של המינהל לא יראו שסוללים את האספלט' (עמ' 31 בדו"ח ).”

 

אלמלא תמיכתה של הממשלה, ספק רב אם הבנים הסוררים- החלוצים היו מצליחים לממש את זממם. החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית, הזרוע ההתיישבותית של הממשלה, היא זו שסיפקה להם את הקרקעות, מימנה את הקמת התשתיות ומבני הציבור, את רכישתם של חמישה קרוואנים לראשוני המתיישבים ואת אספקת המים והחשמל. הצבא, כרגיל, מספק את השמירה ומסייע בעקיפין להשתלט על עוד ועוד שטחים.

תיאבון הנדל"ן של מנחלי עדי עד לא בא על סיפוקו גם כששטח המחייה של המאחז גדל כמעט פי שלושים מאז הקמתו. הם החלו לנגוס באדמותיהם של תושבי ארבעה כפרים פלסטינים השוכנים באזור הגבעה שעליה הוקם: ג'אלוד, קריות, תורמוסעיא ואל-מוע'ייר, שמתפרנסים דורות רבים מאדמותיהם החקלאיות. צריך לומר - התפרנסו; קרוב למאה מקרים בעלי אופי פלילי אותם תיעד "יש דין" נועדו לשכנע את החקלאים הפלסטינים להפסיק לעבד את אדמותיהם ולהסתגל לאובדנן. את ההגנה מהתוקפים אמורים התושבים לקבל מגורמי האכיפה הישראלים, כלומר מכוחות הצבא המוצבים באזור וממשטרת מחוז ש"י. אז אמורים.

 

הנתונים חד משמעיים: 58 תלונות בהן עקב "יש דין" אחר הטיפול, הביאו להגשת שלושה כתבי אישום. 46 מתוך 49 התלונות בהן הסתיים הטיפול נסגרו מבלי שהועמדו העבריינים לדין. ב-92% מהמקרים הייתה זו תוצאה של כישלון החוקרים, שסגרו את החקירה בקביעה כי ה"עבריין לא נודע" או בטענה של "חוסר ראיות מספיקות" (עמ' 73). כך הסתיימה גם חקירת התקיפה החמורה של בני משפחת חזמה, שבאו באפריל 2001, בתיאום ואישור הצבא, לעבד את אדמתם. אזרחים ישראלים, חלקם רעולי פנים, החלו תוקפים אותם בעזרת אלות, אבנים וגז מדמיע. רבחי חזמה הוכה על-ידי רעול פנים בכל חלקי גופו באמצעות מוט ברזל, ונזקק לתפרים בראשו. התקיפה נמשכה דקות ארוכות מבלי שהחיילים שנכחו במקום התערבו, עד שלבסוף החלו יורים באוויר והתוקפים ברחו. אחד התוקפים צולם בזמן האירוע על-ידי חקלאי פלסטיני. רבחי חזמה זיהה בתחנת המשטרה את אחד מתוקפיו בתמונות שצילם החקלאי. תיק החקירה נסגר בגין "חוסר ראיות מספיקות".

 

מחברת הדו"ח, זיו שטהל, מדמה כל אחד מאותם מאחזים לאבן המושלכת למים ויוצרת סביבה אדוות. "הגרעין הוא השטח הבנוי של המאחזים, שבשבעים מהם הוקם באופן חלקי או מלא על אדמות פרטיות של פלסטינים" היא אומרת. "בטבעת הראשונה מצויים שטחים נרחבים סביב המאחז, שאליהם הכניסה לפלסטינים אסורה כליל – מעין טבעת ביטחון שהגדיר צה"ל כ'נדרשת' על מנת להגן על תושבי המאחז. בטבעת השנייה מצויות אדמות שכניסת פלסטינים אליהן אסורה רוב ימות השנה. בטבעת שלישית מצויות אדמות שהפלסטינים מורחקים מהן בכוח הזרוע – באמצעות אלימות, איומים, זריעת פחד והטלת מורא."

 

התוצאה של המעגלים זהה: התושבים הפלסטינים, שכפריהם מצויים באזורי B (שליטה אזרחית פלסטינית וביטחונית – ישראלית), נאלצים להפסיק לעבד את אדמותיהם, שחלקן מצויות באזורי C (60 אחוז מהגדה), הנתונים לשליטה ישראלית מלאה. האדמות שנעזבות עוברות, בפועל, לידי המתנחלים, שברבות הימים יכולים לטעון כי הבעלות הפרטית עליהן אבדה בשל היותן "נטושות". פלסטינים רבים, צעירים בעיקר, עוזבים את הכפרים לטובת הערים הסמוכות או נודדים למדינות אחרות. כך, בזכות המאחזים ומאחזי העיניים, הופכים שטחים ששימשו חקלאים פלסטינים זה דורות רבים, לקרקע פורייה לתוכניתו של השר הטרי נפתלי בנט, שמציע לספח את אזורי C לישראל, בנימוק ששטחם ריק כמעט מפלסטינים.

וכך, הולך ונסגר מעגל הנישול.

המשך יבוא.

 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: settlements, settlers, palestinians, forced displacement in the west bank

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept