ישראל פולס

יום השואה אצל מפוני גוש קטיף

p
המחבר
בקצרה
דניאל בן-סימון עמד בצפירת הדומייה לזכר הנספים לצד מפוני היישוב גני טל, שההתנתקות מעזה עדיין צרובה בליבם

גני טל, המועצה האזורית נחל שורק.

בכניסה ליישוב מתנוסס שלט ענק שמספר בקיצור את הטראומה שעברה על גני טל. "בשנת ה-65 להקמת מדינת ישראל, 31 שנים לעלייה לקרקע על אדמת גוש קטיף וחמש שנים לאחר שגורשנו מבתינו, עולים אנו בראש מורם מתיישבי גני טל וצאצאיהם על אדמתנו החדשה." ממול, ניצב שלט אחר שמזכיר לתושבים שלא לשכוח לרשום את ילדיהם למסע השנתי למחנות הריכוז בפולין.

כל 65 המשפחות שהוצאו מגני טל במסגרת ההתנתקות מרצועת עזה בקיץ 2005 עקרו סמוך לאשקלון והקימו יישוב חדש על אדמה ששימשה שדה תירס. במשך שמונה שנים רובם נדדו ביישובים ארעיים בהמתנה לבניית בתיהם החדשים ביישוב החדש, ששומר את שמו של היישוב שנחרב, ששכן ברצועת עזה.

היום הוא יום הזיכרון לשואה והתושבים המעטים שנמצאים כאן ספונים בתוך הבתים. הרחובות הראשיים, שזה עתה נסללו, נטושים. בעוד שבוע יחגגו כאן את יום העצמאות ורק בודדים בקרב התושבים הציבו את דגל ישראל על חלון או על מרפסת. הם חשים שהמדינה בגדה בהם. מאז שנעקר מביתו הקודם לפני כשמונה שנים, יצחק אמרגי, סירב להניף את דגל ישראל מתוך תחושת זעם על מה שהוא מכנה "הגירוש" מגוש קטיף.

תעשיין שעשה חיל בעסקיו בטרם נעקר, אמרגי מתקשה עדיין להתרגל לחייו החדשים. בעיניו, גירוש היהודים מעזה - כמוהו כגירוש היהודים מספרד וכגירוש היהודים מאירופה. בעוד שראש הממשלה אריאל שרון טבע את המונח "התנתקות" לתהליך הוצאת 8,000 מתנחלים מעזה, הם עצמם משתמשים בערבוביה ב"גירוש" וב"עקירה", כדי להמחיש את עוצמת הפרידה של ישראל מעזה אחרי כמעט ארבעה עשורים של שליטה ישראלית בשטח.

חלפו כמעט שמונה שנים ואמרגי טרם סידר את חייו מחדש. לפני כמה חודשים חנך את ביתו החדש אך חש שנעקרה מתוכו ההתלהבות שבחנוכת בית חדש. הוא ואשתו עדיין מתגעגעים. שניהם מייחלים שיבוא יום והוא וחבריו ישובו ויבנו את בתיהם בעזה.

גם שלמה וסרטיל, בן 64 וחובש כיפה, מתגעגע. הוא נמנה על מייסדי גני טל והיה אולי היהודי האחרון שעזב את גוש קטיף. ביום הפינוי, הוא נותר בסלון ביתו הריק, שעות אחרי שהחיילים עזבו. כל אימת שהוא נזכר באותן שעות דרמטיות, דמעות עולות בעיניו. כאדם מאמין הוא ייחל שאלוהים יחולל נס ויעצור את "העקירה" מעזה. עוד באותו יום הוא נפרד בדמעות מ-40 העובדים הפלסטינים, שהפכו את המשתלה שלו לאחת היפות בישראל. הם התחבקו ובכו זה על כתפו של זה. הכובש והנכבש התאחדו לרגע נדיר של גורל משותף.

באותם רגעים, בטרם הוצא מביתו בפעם האחרונה, ישב בודד, חושך צלמוות מסביבו, והביט במיליון העציצים שעמדו להתייתם מהאיש שגידל וטיפח אותם כמו היו בני משפחה. הוא חש שגם הם, כמוהו, מתייפחים חרישית וכואבים את הפרידה שנכפתה עליהם. בעלות השחר, הגיע מפקד הפינוי, הניח יד על כתפו וביקש ממנו לצאת מביתו. בעודו עומד בחוץ, טרקטור ענק דהר לתוך הבית וריסק את הסלון ואחד החדרים. וסרתיל כמעט התמוטט. 28 שנות חיים בבית שלו קרסו כהרף עין.

הזמן שחלף לא מרפה. "זו אותה דלקת," הסביר ושוב עיניו נמלאו דמעות, "זה אותו פצע. אני שומע שאצל משפחות שכולות, כל שנה הופכת קשה יותר מקודמתה. אני לא משווה חס וחלילה, אבל אתה קם בבוקר ואין לך פעילות. התפרנסת מדבר שהכי אהבת בעולם, מצמחים ופרחים, ופתאום כלום. הייתי מומחה עולמי בתחום שלי. באו מכל העולם כדי לשאול את חוותי דעתי. ופתאום אתה קם בבוקר ואין כלום. תכלס, מה אתה עושה? כלום!"

היום יום הזיכרון לשואה, שמונה שנים אחרי, ומוראות גוש קטיף שלחו אותו למוראות אחרים שנשזרו בתולדות היהודים. אמו מצרפת ואביו מגרמניה והוריהם נשלחו אל מותם באושוויץ והותירו כאב עצום בתוכו. זו הסיבה שלחץ על בנו בן ה-17 לנסוע לביקור במחנות ההשמדה בפולין. למען יידע שהיו ימים אחרים שבהם היהודים נותרו ללא הגנה; למען יידע שהוא חי עתה בתקופה הטובה והבטוחה ביותר של העם היהודי. "רציתי להנחיל לו שהוא חולייה בשרשרת. רציתי לומר לבן שלי: אל תתנתק! גם יהודים בגרמניה ניסו לברוח מהיהדות שלהם עד שמישהו הזכיר להם למי הם שייכים."

על אף כאב העקירה מגוש קטיף, הוא בחל במראות מימי ההתנתקות של ילדים קטנים שהוריהם הדביקו על חולצותיהם טלאי כתום בעת שהוצאו מבתיהם. המראה של ילדים מרימים ידיהם למעלה, כשחיילים ישראלים מלווים אותם, חולל סערה בישראל. היו שטענו נגד זילות השואה והיו אף שהאשימו את הורי הילדים בניצולה למטרות פוליטיות.

"אני זוכר שהיו מגורשים שאמרו לי שהם מרגישים כפי שהרגישו הוריהם בגרמניה," נזכר, 'גירשו אותנו חיילים רוסים וגירשו אותנו חיילים גרמנים, עכשיו מגרשים אותנו חיילים יהודים', הם אמרו. אמרתי להם שזה לא אותו הדבר."

הצפירה נשמעה וקטעה את שטף החיים ביישוב החדש. וסרטיל נעמד דום. "הצפירה הזאת מביאה אותי למקום אחד בלבד:" הסביר, עיניו לחות, "למה שאני ובני דורי זכו בו. במשך 2000 שנה היו יהודים משלמים הכול כדי להיות במקום שבו אני נמצא. כי על אף כל מה שקרה לנו, העם הזה יותר בטוח היום מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה היהודית. וזה מה שאני מרגיש ביום השואה. שהעם היהודי, על אף השואה, הוא שניצח."

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: settlers, holocaust, gaza, disengagement

דניאל בן סימון שימש כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה בכנסת ה- 18. קודם לכן שימש בן סימון ככתב וכפרשן בעיתונים דבר והארץ. דניאל בן סימון זכה בפרס סוקולוב על סיקורו של הבעיות החברתיות בישראל. הוא חיבר ארבעה ספרים על המחלוקות בתוך החברה הישראלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept