ישראל פולס

המציאות מוכיחה: המצור על עזה הוסר

p
המחבר
בקצרה
החנק הכלכלי לא הצליח להפיל את שלטון החמאס, כותב שלומי אלדר, אבל אולי תהיה זאת הכלכלה דווקא שתצליח לגשר מחדש בין שני העמים.

עכשיו אפשר להכריז חד-משמעית: הסגר מעל עזה הוסר, או כמעט הוסר.

את הסגר הטילה ישראל על הרצועה ב- 15 ביוני 2007. ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט הכריז על סגירת המעברים לעזה, בעקבות ההפיכה הצבאית שביצע חמאס ברצועה, ומייד טס לוושינגטון, לא לפני שאיפשר את מה שכינה "סיוע הומניטרי" לתושבי עזה, כדי למנוע משבר רעב, ועוד יותר מכך – למנוע ביקורת בינלאומית נוקבת על ישראל בעולם.  

איך מטילים סגר, ובו-זמנית מונעים רעב? במנהלת התיאום והקישור הרכיבו אז רשימה של 40 מוצרים בסך הכל, שאותם מותר היה להעביר למיליון וחצי תושבי עזה דרך מעבר כרם שלום, המכונה בפי הפלסטינים "מעבר אבו סאלם".

וכך הפך צמח הכוסברה, שידוע פחות בשמו העברי גד השדה (שם מדעי: Coriandrum (sativum לסמל האיוולת הישראלית בנוגע לאופי המצור על הרצועה. נשאלה השאלה: מדוע הכוסברה, כמו גם פריטים נוספים כמו ג'ינג'ר, ריבה, כלי נגינה ומחברות,  לא נכללו באותה רשימת פריטים שהותרו להעברה? מתשובת המדינה מתברר כי מדובר בסוד ביטחוני.

ההנהגה המדינית בישראל, בשיתוף מלא עם בכירי הרשות הפלסטינית שראשיה סולקו מעזה ורצו לנקום, האמינה באמת ובתמים שלחץ כלכלי הדוק וחונק יפיל את שלטון החמאס, שיכרע תחת נטל זעקתם של התושבים הסובלים.

העיתונאים אורי בלאו ויותם פלדמן חשפו בשעתו בעיתון הארץ (יוני 2009) שבמשרדי מתאם הפעולות בשטחים הוכן מסמך שנקרא "הקווים האדומים" , אשר מטרתו הייתה להגדיר כמותית מה הם הקווים האדומים שאם ישראל תחצה אותם, כלומר אם תהדק את הסגר, יתרחש אסון. מחברי המסמך נדרשו לערוך מאזן תזונתי עד רמת הקלוריה והגרם של כל אחד מסוגי המזון שיש להכניס לעזה, כדי להגדיר מהו המינימום הנדרש לקיומם של תושבי הרצועה מבלי שיתחולל אסון הומניטרי, ולא גרם אחד יותר.

בצה"ל הכחישו בתחילה את קיומו של מסמך כזה, אך בתגובה לעתירה שהגישה עמותת גישה לבג"ץ הורה בית המשפט למדינה לחשוף אותו. ואכן, באוקטובר 2012, יותר מחמש שנים לאחר הטלת הסגר על הרצועה, נאלץ צה"ל לפרסם את "מסמך הקווים האדומים". ואז התגלה החישוב הבא (חישוב יומי):

ממוצע הקלוריות להן נזקק פלסטיני בעזה הוא: 2,279. מספר יחידות אנרגיה זה מגולם ב- 1,836 גרם מזון, שהם 2,575 טונות מזון לכל תושבי הרצועה. כך בצורה צינית וקרה, חושבה תצרוכת הקלוריות של העזתים.

אבל הימים האלה חלפו. הרבה גלים נשברו מאז אל חוף הים של עזה, מאז שטה בו המאווי מרמרה, הספינה הטורקית שסיבכה את ישראל במשבר כמעט בלתי הפיך מול אנקרה. ניסיון ההשתלטות הכושל של לוחמי הקומנדו הימי על הספינה, והסערה שקמה בעולם בעקבות תוצאותיו הקטלניות, אילצו את נתניהו להקל את המצור כדי לפייס את הטורקים ואת שאר העולם. 

לאחר מכן היו עוד תחנות ביניים שכל אחת מהם אילצה את ישראל לשחרר עוד קצת ועוד קצת את טבעת המצור: עסקת שליט, מבצע עמוד ענן  והסכמי הפסקות אש למיניהן בתיווך מצרים, עד לרגע הזה שבו, כאמור, אפשר לומר:  הסגר הוסר – לפחות ברובו. נדמה, כי אפילו ממשלת נתניהו הפנימה שאם החמאס ייפול, זה לא יהיה בגלל היעדר כוסברה, לא בגלל מחסור בדלק, בחשמל, בפירות וירקות, ואפילו לא בגלל מחסור במלט וברזל.

רנה בקר כותבת באל מוניטור כי בימים אלה עמוסים השווקים של עזה בתוצרת ישראלית. מי שמסתובב בסופרמרקטים ימצא על המדפים מוצרים של כמעט כל החברות הישראליות. למעשה, כותבת רנה, מדובר במיצג כוזב שנועד ליצור רושם שישראל מקלה את המצור על הרצועה, אך לא כך הדבר. לטענתה, תושבי הרצועה נאלצים לייבא ולרכוש את הסחורות הישראליות בגלל ההגבלות שמטילה ישראל על הייצור המקומי. המפעלים ברצועה, שאינם יכולים לייבא חומרי גלם כאוות נפשם, אינם יכולים להתחרות בסחורות מבחוץ. וכך נוצר מצב אבסורדי: מצד אחד, ישראל אינה מאפשרת ייבוא חומרי גלם לייצור עצמי, ומן הצד האחר נהנית ממסחר מונופוליסטי המכניס לקופתה מיליוני דולרים.

אבל הטענה הזאת נכונה רק בחלקה. אכן, רוב מפעלי הייצור בעזה קרסו בעקבות המצור שהטילה ישראל, וייקח להם זמן רב להתאושש ולהשתקם, אם בכלל. בינתיים צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה. ישראל, אמנם ב"שיטת הסלאמי", הסירה את רוב הגבלות המסחר על הרצועה, והמעברים פועלים כמעט כמו בתקופה שלפני הפיכת חמאס.

המצב הזה הינו תוצאה של התפכחות - של ישראל ושל החמאס במשותף. 

דומה כי שני הצדדים התבגרו והבינו מה שיכולים היו להבין מזמן ולחסוך בכך הרבה מאוד דם,  עוני ומצוקה. ישראל הבינה כי הלחץ הכלכלי לא יגרום להפלת החמאס, ואילו מנהיגי הארגון בעזה הבינו  כי אין להם ברירה -  הם חייבים להתאים עצמם למציאות ולקבל את קיומה של ישראל.

אז הנה הצעה פרודוקטיבית לשני הצדדים: עד להפיכה שביצע חמאס לפני כשש שנים יצאו מדי יום אלפי פועלים פלסטינים לעבודה בישראל. חברת השפע הישראלית מייחלת לעובדי כפיים בתחומי הבנייה והחקלאות.

אני יודע שלרבים זה עלול להישמע כהצעה פטרונית: כניצול ישראלי של ידיים עובדות מעזה. יחד עם זאת, אני בטוח שזה יעשה רק טוב לשני העמים. אני משוכנע  כי עשרות אלפי פועלים שעבדו והתפרנסו במשך שנים רבות בישראל מייחלים ליום שיוכלו לחזור ולעבוד עם ישראלים -  עם רבים מהם הם  קשרו קשרי חברות - ולהשתכר שכר גבוה יותר מכפי שהשוק של עזה יכול להציע להם.

בימי טרום האינתיפאדה השנייה עבדו בישראל קרוב למאה אלף פועלים, ולמעשה הם אלה שהניעו את גלגלי הכלכלה העזתית. מפעלי תעשייה בישראל העבירו חומרי גלם למפעלי יצור בעזה, בעיקר מתפרות , כמו כיתן, רנואר ופוקס, והתוצרת המוגמרת הייתה חוזרת דרך המעברים לשווקים בישראל ולייצוא לעולם. גם במהלך האינתיפאדה והמגבלות הביטחוניות הכבדות שהוטלו המשיך אותו "צינור חמצן", כפי שנהוג היה לכנות את מעברי הגבול  ארז וקרני, לפעול כבשגרה, בבחינת: "ממשיכים להלחם בטרור כאילו אין שלום וממשיכים לסחור עם עזה כאילו אין טרור."   

ועכשיו כאמור , אחר שתי מלחמות בעזה, "עופרת יצוקה" "ועמוד ענן" ואין ספור מבצעים צבאיים , שני הצדדים התבגרו והפנימו. הסגר הוסר ברובו, ובחמאס אף מתחילים לשקול ברצינות הכרה בעקרון של שתי מדינות לשני עמים.

אני לא יודע כמה זמן ייקח לחמאס לשקול זאת, אך מבחינת שני הצדדים הנעת הכלכלה עשויה  לסייע להפיל את מחסומי האיבה שגבהו מאוד בשש השנים האחרונות.

נתניהו כבר הצהיר שהוא מאמין בשלום כלכלי. מי יודע, אולי דווקא הפועלים הפלסטינים שיחזרו לעבוד בישראל יהיו "שליחי המצווה" שיגשרו בין הצדדים.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: palestinian, israel, hamas, gaza, flotilla, economic, business

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept