השמאל הציוני אינו צפוי להיעלם

העובדה שהחיבור המשולש העבודה-מרצ-גשר זכה רק בשבעה מנדטים, רחוקה מאוד מלהוכיח כי השמאל הציוני סיים את תפקידו. החלוקה בין ימין לשמאל או בין שמרנים לליברלים קיימת בכל דמוקרטיה, גם כאשר המסגרות משתנות.

al-monitor .

נושאים מכוסים

us elections, benjamin netanyahu, zionist, israeli politics, israeli elections

מרץ 7, 2020

כשם שהגוש הלאומני-חרדי לא ניצח גם בסבב השלישי של הבחירות, כך גם השמאל הציוני לא נעלם. הימין איננו יכול להקים ממשלה משלו, שתערער את שלטון החוק בישראל, תהפוך את הממשלה והכנסת למקלט לעבריינים, ותבעט בחוק הבינלאומי בגיבויו המפוקפק של נשיא ארה"ב בחודשי כהונתו האחרונים. עכשיו, במקרה הטוב מבחינת בנימין נתניהו, אולי תקום ממשלת "אחדות לאומית", העדיפה על סבב בחירות רביעי, ואשר יתרונה (ואסונה) העיקרי יהיה בלימת יוזמות הדדית.

העובדה שהחיבור המשולש בין מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ, מרצ בראשות ניצן הורוביץ וגשר בראשות אורלי לוי אבוקסיס, לא זכה ביותר משבעה מנדטים, רחוקה מאוד מלהוכיח כי השמאל הציוני סיים את תפקידו, וכי מעכשיו ישראל היא מדינה ימנית שאינה מעוניינת בשלום עם שכנותיה. החלוקה בין ימין לשמאל, או בין שמרנים לליברלים, קיימת בכל דמוקרטיה, גם כאשר המסגרות משתנות.

האם בצרפת אין יותר סוציאל דמוקרטים, משום שרובם הגדול הצביע עבור מפלגתו החלולה למדי של עמנואל מקרון? בוודאי שיש. סביר להניח שבבחירות הבאות או באלו שאחריהן תסיים המפלגה הזו את תפקידה ובמקומה יחזרו אנשי המרכז-שמאל למפלגות הוותיקות שהצטמקו, או שתימצא מפלגה חדשה בעלת נטיות של מרכז-שמאל, אשר תמשוך את תשומת ליבם.

הדבר החשוב ביותר הוא לספק ריגוש לבוחרים, לשכנע אותם שהצבעה עבור מפלגה מסוימת תביא עמה את השינוי שהם מייחלים לו וכי האישיות העומדת בראשה ראויה לאמונם. זה איננו קל כאשר מדובר במפלגות ותיקות. מרצ השיגה 12 מנדטים  בבחירות 1992 על רקע ההתרגשות והסקרנות שנוצרו בחיבור בין רצ, מפ"ם ושינוי. כבר בבחירות שלאחר מכן ירדה מרצ לתשעה מנדטים, שינוי נפרדה מהחיבור, ומרצ נעה ברוב מערכות הבחירות הבאות בין שלושה לשישה מושבים. היא שמרה על ייחודה, הן בנכונותה להציג עמדות שלום ברורות והן במאבקה על שוויון אזרחי וזכויות אדם בישראל, והיא נותרה אטרקטיבית במיוחד למצביעים בעלי מאפיינים של מעמד בינוני והשכלה גבוהה.

מפלגת העבודה זכתה בשנות ה-80' וה-90' בלמעלה מ-30 ואף 40 מנדטים, אך מאז 1999 לא הצליחה לשוב למספרים האלו ונאלצה להסתפק ב-12 עד 19 מנדטים. יוצאת מן הכלל הייתה שנת 2015, שבה הקמת "המחנה הציוני", אשר שילב בין התנועה של ציפי לבני עם העבודה בראשות יצחק הרצוג, הביאה ל-24 מנדטים.

העבודה המשיכה לעמוד על ערכים כמו צדק חברתי והבטחת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית באמצעות חלוקת הארץ, אך פזילתה המתמדת לעבר השלטון, גם אם מדובר היה באופציה של נהג משנה במרכבת הממשלה, פגעה באמון הבוחרים בה. מסריה לא היו חדים דיים, ומנהיגיה, טובים ככל שהיו, לא הצליחו למשוך את ההמונים, או – לפחות – לסקרן אותם.

בוחרי המרכז-שמאל חונים, מזה שנה, ברשימת כחול לבן; כנראה בעיקר משום שהם מעוניינים, קודם כל, להשתחרר מהליכוד בראשותו של נתניהו. הם מאמינים – כנבואה שהגשימה את עצמה – כי מי שיש לו את הסיכוי הגדול ביותר להחליף את נתניהו הוא ה"קוקפיט" הווירטואלי שבו יושבים שלושה רמטכ"לים לשעבר, אשר באו להציל את המדינה מידי מי שמגדיר עצמו "מר ביטחון".

כחול לבן, כמו מפלגת קדימה בראשות אריאל שרון, ואחר כך בראשותם של אהוד אולמרט ולבני, איננה מפלגת מרכז בעלת ערכים המאפיינים מפלגות כאלה (דגש על קידום המעמד הבינוני, שמרנות כלכלית ועוד), אלא שילוב מלאכותי מאוד של אנשי מפלגות ימין ושמאל לשעבר, שהמכנה המשותף שלהם צר מאוד. כאשר מתגלה לבוחרי מפלגות כאלו העובדה שהן חסרות סדרי עדיפויות מוגדרים ובלי תכניות משמעותיות, הם (הבוחרים) נוטים לשוב אל מפלגות המוצא שלהם. כפי ששבו הליכודניקים לליכוד, לאחר שב-2006 זכתה מפלגה זו, גם אז בראשות נתניהו, ב-12 מנדטים בלבד. עם קריסת קדימה, חזרה הליכוד למימדיה הקודמים. תופעה דומה התרחשה ב-1981: התנועה הדמוקרטית לשינוי בראשות יגאל ידין, שזכתה ב-1977 ב-15 מנדטים, יש מאין, קרסה במהלך הקדנציה היחידה שבה שירתה בכנסת, וכל 15 המנדטים הללו חזרו למערך בראשות שמעון פרס, שזכה ב-47 מנדטים.

השילוב בין מפלגת העבודה לבין מרצ התבקש כבר לפני עשרות שנים והתרחש בשלב מאוחר מאוד, לא מתוך התלהבות אלא מתוך חשש שאחת המפלגות הללו לא תעבור את אחוז החסימה. זה איננו רקע המזמין התלהבות המונים לשיר לחיבור הזה שירי הלל. המערך החדש צריך לשמר את עצמו, אם כדי להיות כלי הקיבול למאוכזבי כחול לבן בתום כהונת הכנסת ה-23 (ויש לקוות שהיא לא תסתפק בתקופה של חודשים מעטים כקודמותיה), ואם כדי לערוך את השינויים הפרסונליים והרעיוניים המתבקשים מן הצורך להיות רלבנטי יותר לעשור השלישי של המאה ה-21.

המערך העבודה-מרצ צריך להצטרף לממשלת אחדות לאומית, אם זו תצליח לקום עכשיו, להוכיח את יכולת אנשיו בתפקידים ביצועיים (ולשוב לבוחר עם קבלות על ניסיון שלטוני) ולעמוד על עקרונות כמו התנגדות לכל סיפוח שטחים שלא במסגרת הסכם עם הפלסטינים ובנייה חסרת אחריות בשטחים הכבושים.

אבל אסור להמשיך לשקוט על השמרים ולהסתפק בבלימת מהלכים מסוכנים. חשוב לבנות סדר עדיפויות אחר ולהציע רעיונות, ללא חשש מכך שיעוררו מחלוקת. מהלך כמו קריאה למימוש פתרון שתי המדינות במסגרת קונפדרציה בין שתי מדינות עצמאיות וריבוניות, המחליטות ביניהן על תחומי שיתוף הפעולה, יוכל, כדוגמא, ליצור דיון מעניין בחברה הישראלית אשר יעניק יתרון אלקטורלי למי שיעלה אותו וייאבק למענו. הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית רשאית לעקוב בסיפוק אחר המתרחש בפריימריז הדמוקרטים בארה"ב, ולהבין כי כל כוונה להספיד את התנועה הפוליטית הזו הוא פשוט מוקדם מדי.

מאמרים מומלצים

כשביבי נתניהו הפך לשמעון פרס
בן כספית | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
הנקמה המתוקה של הרשימה המשותפת בנתניהו
שלומי אלדר | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
נתניהו לא כשיר לקבל על עצמו את מלאכת הרכבת הממשלה
עקיבא אלדר | הבחירות בישראל | מרץ 5, 2020
כמו ב-1996, ברית המקופחים התייצבה מאחורי נתניהו
מזל מועלם | הבחירות בישראל | מרץ 4, 2020
כחול לבן פספסה את ההצלחה הגדולה של הרשימה המשותפת
עפיף אבו מוך | הבחירות בישראל | מרץ 5, 2020

יותר מ ישראל פולס

al-monitor
הבחירות השלישיות רק הגבירו את הכאוס הפוליטי
מזל מועלם | | מרץ 6, 2020
al-monitor
כשביבי נתניהו הפך לשמעון פרס
בן כספית | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
al-monitor
הנקמה המתוקה של הרשימה המשותפת בנתניהו
שלומי אלדר | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
al-monitor
מבחן 15 המנדטים של הרשימה המשותפת
דני זקן | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020