בסוף השבוע האחרון ניצב צה"ל באופן נדיר למדי בפני התלקחות בכל החזיתות העומדות בפניו בו זמנית: בלילה שבין רביעי לחמישי [6 בפברואר] דיווחו אמצעי התקשורת בסוריה על תקיפה אווירית עוצמתית נוספת של יעדים במערב דמשק, שנפגעו בשורה ארוכה של טילים (טילי אוויר-קרקע או קרקע-קרקע) וגרמו ללא מעט הרוגים ופצועים. עם שחר, גבר גל מעשי האלימות והפיגועים השוטפים את ישראל והשטחים מאז ההודעה על "דיל המאה" של הנשיא טראמפ [28 בינואר] והצהרות ה"סיפוח עכשיו" שהושמעו בעקבותיה (ובינתיים נגנזו בקול ענות חלושה). על הסימנים המטרידים הללו מעיבה העובדה שבאזור נוצר מחסור במבוגרים אחראים שיוכלו להרגיע את השטח. בנימין נתניהו טרוד בבחירות קיומיות, הקבינט הישראלי כמעט שאינו מתפקד, הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) נמצא בדמדומי שלטונו ודואג יותר למורשתו מאשר למצב בשטח, והגורמים המייצבים המתמעטים ניצבים מול אתגרים לא פשוטים.
האלימות שפרצה בשטחים אינה ממוסדת עדיין אך נהנית מרוח גבית הנשמעת מכיוון המוקטעה ברמאללה. אבו מאזן, למרות הצהרותיו ואיומיו, לא הפסיק עדיין את השיתוף הביטחוני עם ישראל, אבל הודיע בקולו והורה למנגנוני הביטחון שלו שלא לבלום את ההמונים המבקשים למחות על מכירת החיסול של האינטרסים הפלסטינים, כדבריו, בידי ארה"ב וישראל. בימים שחלפו מאז, התבצע כבר פיגוע דריסה אחד בירושלים שבו נפצעו 12 לוחמי גולני, וניסיונות פיגוע בירי חם של ערבי-ישראלי לעבר שוטרי מג"ב בעיר העתיקה (שוטר נפצע קל) ושל מחבל פלסטיני לעבר חיילים סמוך להתנחלות דולב (חייל נפצע קל). אירועי יידוי בקבוקי תבערה ואבנים לעבר כוחות הבטחון הפכו למכת מדינה.
