הופעתו המכובדת והמאופקת של הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) בדיון במועצת הביטחון השבוע (11 בפברואר) על "עסקת המאה" של הנשיא דונלד טראמפ זכתה, כצפוי, לקיתונות של רותחין. ראש המשלחת הישראלית לאו"ם, דני דנון, המצוי בדרך קבע מימינו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אף הכריז כי כל עוד אבו מאזן מנהיג את עמו, אין סיכוי לשלום. ראש הממשלה והאסיר לשעבר אהוד אולמרט, שנפגש בניו יורק עם עבאס, זכה להודעה היסטרית לחלוטין מצד נתניהו, שכינה את פגישתם כשפל היסטורי, מבלי שהסביר מהו, בדיוק, הפשע בפגישה עם מנהיג פלסטיני שחתם עם ישראל על הסכם, נאבק בטרור ומכנה את התאום הביטחוני עם ישראל "קדוש".
אבל ככל שנוקפים הימים, מתבהרת חומרת התכנית. מבחינת הפלסטינים מדובר בעלבון אמיתי, הנובע בעיקר מכך שמה שמוצע להם הוא אוטונומיה חלקית, המהווה מובלעת בתוך מדינת ישראל, בירה בשולי השוליים של מזרח ירושלים, ווטו ישראלי על מספר הפליטים הפלסטינים שיותר להם לקלוט במדינתם. הם הצליחו למנוע תגובה חיובית לתכנית מהליגה הערבית ומהארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, ואילו בקרב הציבור בגדה המערבית, זוכה עבאס לסוג של עדנה על רקע ההפגנות רבות המשתתפים כנגד התכנית, מצד אחד, ועל רקע יכולתו מהצד השני, לפחות בינתיים, למנוע את הידרדרותן לעימותים אלימים עם גורמים בטחונים ואזרחיים ישראליים.
