האם ישראל מוכנה למודל פוליטי חדש? האם מדינת היהודים המפולגת, משוסעת וקרועה במחלוקות פנימיות וחיצוניות, מסוגלת לכוונן את עצמה למודל פוליטי של שני גושים בסגנון המפלגה הדמוקרטית והמפלגה הרפובליקנית? כנראה שלא. מה שלא מנע מהרעיון הזה להתגבש ולהשתלט על סדר היום הפוליטי בשבוע החולף בידי שניים: ראש הממשלה בנימין נתניהו מימין, יו"ר מפלגת העבודה-גשר עמיר פרץ משמאל.
ראשון היה זה פרץ שבהופעה טלוויזיונית (ערוץ 12, 7 בינואר) הציג את מה שכינה "מתווה פרץ להבסת בנימין נתניהו". הרעיון פשוט לגמרי. במקום לעבוד על איחוד בין העבודה למרצ (בגלגוליהן הנוכחיים "העבודה-גשר" ו"המחנה הדמוקרטי"), ללכת על התכנית הגדולה ולאחד את כל גוש המרכז-שמאל: העבודה-גשר, המחנה הדמוקרטי וכחול לבן. רק בדרך הזו, אמר פרץ, נוכל לשבור את תקרת הזכוכית, להפיח תקווה שאפשר להגיע למהפך פוליטי, להתנתק מהתלות בגחמותיו של אביגדור ליברמן ולהשיג גוש חוסם פוליטי. על פי פרץ, אם האיחוד הגדול, ששווה היום בכנסת 44 מנדטים, יצליח לעלות בארבעה מנדטים בסך הכל, והרשימה המשותפת של המפלגות הערביות תשחזר את הישגה מהבחירות הקודמות (13 מנדטים), בינגו. יושג הגוש החוסם ושלטון נתניהו יסתיים.