כשנשיא המדינה ראובן ריבלין אמר כי נדמה לו שראש הממשלה הזמנית בנימין נתניהו ויו"ר כחול לבן בני גנץ "פשוט רוצים להשתגע" [4 בדצמבר], הוא ייצג את הלך הרוח הרווח בקרב רוב הציבור והפרשנים. "אם כך תרצו - השתגעו!", הטיח הנשיא בצמד המנהיגים, "אך מדוע לגרור יחד איתכם את העם בישראל?" ריבלין האיץ בהם להגיע להסכמה על הקמת ממשלת אחדות, כדי "להחזיר את המדינה הזו למסלולה המתוקן".
הפוליטיקאים וסוקרי דעת הקהל כבר עוסקים בדירוג האשמים ב"שיגעון" הבחירות השלישיות, והמוספים הכלכליים מפרטים את עלותה של מערכת הבחירות ואומדים את מחירו של יום שבתון. אך מה מהותו של אותו "מסלול מתוקן", זה שנתניהו וגנץ חוסמים אותו בפני "העם בישראל"? מה היא האלטרנטיבה לבחירות במארס 2020? אם בחירות נוספות הן "שיגעון", החלופה שאליה הטיף הנשיא – ישיבה בממשלה בהשתתפותו של נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, מלך מלכי המסיתים נגד מערכת המשפט – נחשבת דוגמא לשפיות? האם עסקת הנבצרות-אחדות, שנתפרה על פי מידותיו של נתניהו, הייתה משחררת את החברה הישראלית מאנשי כת הביביזם שבה הקיף את עצמו? גם אם נתניהו היה מואיל לצאת לנבצרות, רוחו הרעה הייתה נושפת בעורפם של השרים וחברי הכנסת של הליכוד.
