ישראל פולס

ישראל מסוגלת להילחם בטרור גם בלי להשתמש בעינויים

p
המחבר
בקצרה
הנזק הקשה שנגרם לסאמר ערביד, הנחשד כמי שעמד בראש חוליית טרור, עלול לפגוע בישראל הרבה יותר מהנזק שיכול היה להיגרם אילו לא השתמשו נגדו בעינויים. אסור לנו להמשיך במדרון החלקלק הזה, שבו איננו מתייחסים לאנשים – גם לגרועים ולמסוכנים שבהם – כאל בני אדם.

במשך שנים ארוכות נהגו בשב"כ לקבל מידע ממי שנחשדו במעורבות בטרור פלסטיני באמצעות שימוש ברמה כזו או אחרת של אלימות. התקיימה גם ועדת שרים מיוחדת, שאישרה את השימוש בכוח מול חשודים ספציפיים, למרות שעל פי החוק הבינלאומי השימוש בעינויים במהלך חקירות הוא אסור. נקודה.

כשר משפטים הייתי אמור להיות חבר בוועדה. בכיר השב"כ היה בא לפני חברי הוועדה, מסביר מדוע במקרים מסוימים "אין ברירה" אלא להשתמש באלימות, והשרים המעטים שהיו חברים בוועדה זו, הצביעו. נדהמתי לראות כי בישיבה הראשונה שבה השתתפתי, הייתי היחיד שהתנגד לאישורים, וכי לא הייתה שום רלוונטיות לשייכות המפלגתית של השרים המצביעים. כולם אישרו את כל הבקשות.

הודעתי שלא אשתתף בישיבות הוועדה הזו כיוון שעצם קיומה הוא בלתי חוקי, ולשמחתי הרבה קיומה בוטל אחרי זמן קצר. לא בגללי אלא בגלל הבג"ץ המפורסם שאסר, בספטמבר 1999, על עינוי נחקרים. עם האיסור על עינויים בוטלה ועדת השרים.

בימים אלה [ספטמבר 2019], על רקע הפגיעה הקשה בסאמר ערביד, הנחשד בהיותו ראש חוליית הטרור שהביא להריגתה של רנה שנרב במעיין דני, נזכרתי במה שאירע לפני 20 שנה, ואשר – על פי כל הסימנים – לא הצליח לשים קץ באופן מוחלט לחקירות האלימות בשב"כ.

השב"כ טען בזמנו שפסיקת בג"ץ נוטלת ממנו כלי עיקרי למניעת טרור. מבחינתו, עד הפסיקה הוא יכול היה לנצל את החלטות ועדת השופט בדימוס משה לנדוי, שאישרה, תריסר שנים קודם לכן [1987], "לחץ פיזי מתון" במקרים של חקירות השב"כ, כאשר הנסיבות מצדיקות זאת. את מידת "מתינותו" של הלחץ קבעו, עד אז, חוקרי הארגון. הטענה כלפי פסק הדין הייתה כי השופטים אינם מבינים את המצב הקשה בשטח, וכי בחדרים הממוזגים שלהם בבניין היפה בירושלים הם מחליטים על מעשים שישתקו את עבודת השב"כ. אני בירכתי על פסק הדין, והוספתי כי הוא עשוי להגביר את הצורך בחקירה מתוחכמת יותר ויעילה יותר, ולהקטין, במידה רבה, את שקרי הנחקרים אשר תחת עינויים יגידו כל דבר כדי להפסיק את הכאב.

ראש השב"כ דאז, ידידי עמי איילון, הגיע ללשכתי בלוויית חוקר בכיר. עמי שאל האם אסכים לעבור את מה שעוברים הנחקרים, והשבתי בחיוב. החוקר הושיב אותי על כיסא בתנוחות לא נעימות, קשר את ידי והציג על גופי פעולות המתבצעות, לדבריו, במהלך חקירה אלימה. ההבדל היה שבהצגה נמשך כל עינוי זמן קצר, והנחתי כי במציאות מדובר בשעות ארוכות.

איילון דרש, בדחיפות, לחוקק את חוק השב"כ ולהתגבר על פסק הדין של בג"ץ באמצעות מתן אפשרות להשתמש ב"סייג הצורך" מראש. סייג הצורך הפך באותם שבועות לשחקן ראשי במערכה שבין בית המשפט לשב"כ. מדובר בסעיף בחוק הפלילי הישראלי, הפוטר מאחריות פלילית מי שעובר עבירה פלילית כדי "להציל את חייו, חירותו, גופו או רכושו שלו או של זולתו מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה, הנובעת ממצב דברים נתון בשעה המעשה, שלא הייתה דרך אחרת אלא לעשותו".

פסק הדין קבע כי סעיף זה אינו מאפשר לחוקרים להשתמש בו כדי לחקור את החשודים באלימות, וכי הדרך היחידה להשתמש בו היא בדיעבד – כלומר אם ישנו מצב שבו חש חוקר כי הדרך היחידה להשיג את מבוקשו כדי להציל חיים היא לעבור על החוק (מה שכונה "פצצה מתקתקת"), הוא יוכל להסביר זאת למערכת השיפוטית והיא תוכל להתחשב בכך. איילון דרש כי השימוש בסייג הצורך יוענק בחוק החדש מראש, כדי שלא לסכן את החוקרים בפלילים.

המערכת סערה. ראש הממשלה אהוד ברק דרש לחוקק את החוק. היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, תמך בתביעתו. המשנה ליועץ המשפטי, מני מזוז, התנגד. הוקמה ועדה. אני אמרתי לראש הממשלה כי לא יהיה מצב שבו אציג בפני הכנסת הצעת חוק ממשלתית המתירה עינויים, וכי אם יוצע חוק כזה, אתפטר מיד. בסופו של דבר החוק לא הוצע, והשב"כ נאלץ למצוא דרכים חדשות כדי להשיג מידע מנחקריו ולהמשיך לעשות את מלאכתו החיונית והחשובה כל כך להגן עלינו.

מאוחר יותר, משחוקק חוק השב"כ תחת ממשלה אחרת [2002], לא נכלל בו שום סעיף העוסק בחקירות ובהיתר לאלימות במהלכן. בדצמבר 2017 ערך בית המשפט העליון אבחנה (תקדימית) בין שימוש ב"עינויים" בחקירה לבין שימוש ב"אמצעים מיוחדים", אשר למרות שגם הם אסורים, ניתן להשתמש בהם במסגרת "סייג הצורך" ב"מקרים מתאימים". אלא שמדובר באבחנה שאינה קיימת בחוק הבינלאומי ואשר איננה רלוונטית בעיני הנחקרים, משום שאין הבדל אמיתי בין האמצעים האלה לבין מה שנקרא "עינויים".

החלטת בג"ץ ב-1999 הציגה את ישראל במיטבה: מדינה הנמצאת תחת איומי טרור שונים, המפתחת דרכים שונות למאבק בטרור, והמסוגלת לשמר ערכים של דמוקרטיה וכיבוד החוק גם בשעות קשות המזמינות, לכאורה, פריקת עול והתנהגות "מן הבטן". הממשלות שכיהנו בישראל בעשר השנים האחרונות שינו את הנורמות הללו, ולא פעם – באמצעות אמירה מסוג "אינכם יודעים מה היו הערבים עושים לנו!"

אסור לנו להמשיך במדרון החלקלק הזה, שבו איננו מתייחסים לאנשים – גם לגרועים ולמסוכנים שבהם – כאל בני אדם. הנזק הקשה שנגרם לחשוד כראש חוליית טרור עלול לפגוע בישראל הרבה יותר מן הנזק שיכול היה להיגרם אילו לא השתמשו נגדו בלחץ פיזי. אם הממשלה שתקום בישראל תהיה ממשלה אחרת, מן הראוי שתטפל בנושא הרגיש הזה ותחזיר את המצב לזה שהיה מיד לאחר החלטת בג"ץ ב-1999. ישראל מסוגלת להילחם בטרור ולחקור חשודים גם בלי להשתמש נגדם באלימות. יהיה זה שילוב של התנהגות דמוקרטית נאותה והימנעות מהטעיות.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: זכויות האדם

ד"ר יוסי ביילין מילא תפקידים שונים בכנסת ובממשלות ישראל. תפקידו הממשלתי האחרון היה שר המשפטים והדתות. לאחר שפרש ממפלגת העבודה עמד בראש מפלגת מרצ. בין השאר יזם את תהליך אוסלו, את הבנות ביילין-אבו מאזן, את יזמת ז'נווה ואת פרוייקט תגלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept