כל מי שפגש בשנתיים האחרונות את נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין, שמע את נבואת הזעם הקבועה שלו: הוא (נתניהו) לא יוותר ולא יעזוב מרצונו, אמר הנשיא, הוא ישרוף את הכל, הוא לא ייקח שבויים, הוא יפרק את כל המוסדות, יפגע בממלכתיות וישאיר אחריו אדמה חרוכה. ריבלין התייחס להתקדמות החקירה הפלילית בתיקי נתניהו והעריך, לאורך כל הדרך, שראש הממשלה יילחם עד הסוף. שומעיו של הנשיא זיהו בדבריו חרדה עמוקה לנזקים שעלול להמיט על המדינה מאבקו של נתניהו. הסיכוי שהוא יתפטר בטרם הגשת כתב האישום, כפי שעשה אהוד אולמרט ב-2008, אינם קיימים, העריך ריבלין.
נבואת הנשיא התגשמה במלואה: נתניהו נלחם על חירותו בכל הכוח, וכל האמצעים כשרים מבחינתו. הוא מערער ומנפץ את מוסד היועץ המשפטי לממשלה, המשטרה, בתי המשפט, התקשורת ויריביו הפוליטיים. הוא מפמפם את תיאוריית ה"דיפ סטייט" שלכאורה רודפת אותו ומדבר על הקשר שנקשר, לכאורה, במימון הקרן החדשה, להדחתו. לתוך כל האירוע הזה נדחסו גם שתי מערכות בחירות עוקבות, באפריל ובספטמבר [2019]. בסופן, מצא הנשיא ריבלין את עצמו כמי שניצב בין נתניהו לבין המשך ההרס שנגרם למערכות אכיפת החוק והצדק בישראל. הנטל כולו הונח על כתפיו של ריבלין. לתחושתו, האיש היחיד שמסוגל לרבע את מעגל הקסמים שאליו נקלעה מדינת ישראל, זה הוא.
