ישראל פולס

הטרגדיה המתגלגלת של השמאל הישראלי

p
המחבר
בקצרה
יש כל כך הרבה נושאים בהם השמאל יכול להציג אלטרנטיבה לימין, אבל רוח הלחימה אבדה. בשונה מהרשימה המשותפת, שמאתגרת את הממשלה עם הקמפיין נגד האלימות בחברה הערבית, העבודה-גשר והמחנה הדמוקרטי פשוט לא קיימות.

הפעילות האחרונה של יו"ר העבודה-גשר עמיר פרץ ברשתות החברתיות הייתה ב-9 באוקטובר [2019] בצאת יום הכיפורים, כשהביע זעזוע מהפיגוע הנפשע ליד בית כנסת בגרמניה. שותפתו להנהגת הסיעה, ח"כ אורלי לוי-אבקסיס, הפציעה בפעם האחרונה ברשתות בערב ראש השנה, עם ברכה כללית לשנה העברית החדשה.

מאז הבחירות האחרונות נוכחותם של השניים בתקשורת הממוסדת אינה מורגשת. בשיח הפוליטי אין זכר כמעט לסיעת העבודה-גשר, זולת בהקשר של עמדתו העיקשת של פרץ שלא לשבת עם בנימין נתניהו בממשלה. אמנם מימוש הבטחת בחירות היא דבר שראוי להערכה, אבל האם בכך מתמצה תפקידה של מפלגת השמאל הראשית? דווקא אחרי המכה שחטפה העבודה-גשר בבחירות ספטמבר, כשסיימה עם שישה מנדטים וניצלה מהכחדה, פרץ ולוי-אבקסיס היו צריכים לצאת מיד למסע שיקום במטרה להפוך לקטר שיחזיר את הרלוונטיות לשמאל הישראלי. במקום זאת פרץ ממשיך להיות נספח של כחול לבן, כדמות שולית במחנה השלום והסוציאל-דמוקרטי שהולך ונכחד.

המצב בסיעת השמאל השנייה, המחנה הדמוקרטי, לא טוב בהרבה. אמנם יו"ר הסיעה ניצן הורוביץ מפגין הרבה יותר פעלתנות ברשתות החברתיות, בתקשורת וגם בשטח. בשיאם של ימי חוסר הוודאות באשר לגורל המובלעות החקלאיות בגבול עם ירדן, הוא יצא השבוע [15 באוקטובר] לסיור בנהריים. הורוביץ הזכיר את הסכם השלום עם ירדן, וטען שהירדנים "לא מאריכים את תקופת החכירה כתגובה למדיניות הימין ונתניהו". גם אם מדובר בסך הכל בהצהרה, היא חשובה משום שהיא מבטאת תפיסת עולם ונוכחות ציבורית של מנהיג מפלגת שמאל. הורוביץ גם העניק רוח גבית לתוכניתו המהפכנית של ראש עיריית תל אביב רון חולדאי להפעלת תחבורה ציבורית בשבת.

לעומתו, האיש שבמידה רבה חולל את הקמת המחנה הדמוקרטי בקיץ האחרון, ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, דמם מאז הבחירות. זולת כמה ציוצים אקראיים, קולו לא נשמע. אי נוכחותו בולטת משום שעד מועד הבחירות לא היה רגע של שקט מצדו. הוא לחם ונאבק וניהל מערך אופוזיציוני של איש אחד מול בנימין נתניהו. הוא פעל ודחף להקמתו של גוש מרכז- שמאל והיה קולו הברור והצלול של השמאל המדיני. הוא סיפק כותרות על בסיס יומי, אבל כאמור מאז הבחירות – נעלם.

גם נוכחותם של בכירים אחרים במחנה הדמוקרטי, כמו סגן הרמטכ"ל לשעבר ח"כ יאיר גולן, אינה מורגשת. פרלמנטריות חרוצות כמו סתיו שפיר ותמר זנדברג מפגינות כל אחת בנפרד נוכחות אישית בשיח בתקשורתי, אבל זה לא מספיק כדי לייצר באזז של רוח לחימה.

במצב הזה לא מופרך לקבוע כי השמאל הישראלי משדר רפיון ובלבול מאז בחירות ספטמבר. "לא נעלמנו", מבהיר בשיחה עם אל-מוניטור מזכ"ל מפלגת העבודה ערן חרמוני, "אחרי החג מתוכנן לנו קמפיין ציבורי בנושא חברתי משמעותי. אנחנו פעילים בשטח ועוד תראו את זה".

אכן, אנחנו נמצאים בחודש של חגים, אבל לנראות התקשורתית יש משמעות. נוכח כישלון כה גדול בבחירות האחרונות, מנהיגי השמאל היו צריכים לפעול מיד לשיקומו. תארו לעצמכם שאל אי השלום בארם נהריים היו יוצאים כל חברי הכנסת של העבודה-גשר והמחנה הדמוקרטי, ואולי גם ברק היה מצטרף. יש יסוד סביר להניח שהתקשורת הייתה מלווה אותם לשם, והם עצמם יכלו לייצר כותרות משמעותיות ולהציג תוכנית מדינית אלטרנטיבית לימין. לא צריך הרבה כדי לייצר שיח תקשורתי ולהוכיח לציבור בשמאל שיש לו בית, שיש מי שמייצג את תפיסת העולם שלו ולא רק בקמפיין בחירות.

מאז 1992, אז הוקמה ממשלת השמאל האחרונה על ידי יצחק רבין, השמאל הישראלי מאבד כוח. זו לא טעות סטטיסטית, זו מגמה. תהליכים מדיניים שכשלו, אינתיפאדה קשה ומשבר מנהיגות שחקו את מפלגות השמאל, שהתקשו להציג אלטרנטיבה, פנו לסדר יום חברתי והפכו לכוח פוליטי נישתי. בבחירות 1992 השיגו העבודה 44 מנדטים ומרצ 12. כלומר יחד היו להן 56 מנדטים! בספטמבר 2019 הן גירדו בקושי 11 מנדטים, יחד. בצירוף המנדטים של כחול לבן, שניתן להחשיבה כסיעת מרכז-שמאל, כוחו הנוכחי של השמאל מסתכם ב-44 מנדטים בלבד.

בשונה מהרשימה המשותפת, שהפיקה לקחים מהשנים האחרונות ומצליחה לייצר סדר יום מאז תמו הבחירות, העבודה-גשר והמחנה הדמוקרטי פשוט לא קיימות. דוגמה מצוינת לכך היא הקמפיין נגד האלימות בחברה הערבית שמאתגר את הממשלה.

בשבועות האחרונים ראשי הרשימה המשותפת מובילים את הפגנות המחאה הרבות נגד האלימות בחברה הערבית, בחריצות ובהרבה היגיון פוליטי. לבחירות מועד ג', אם יהיו, ויש סיכוי שיהיו, תתייצב הרשימה המשותפת עם ציבור גדול יותר מאחוריה, כי ככה בונים כוח פוליטי.

יש כל כך הרבה נושאים שבהם השמאל יכול להציג אלטרנטיבה לממשלת הימין ולהיאבק עליהם גם עם כוחו הקטן, אבל דומה שרוח הלחימה אבדה. העבודה-גשר והמחנה הדמוקרטי משאירות את הזירה לכחול לבן, שהיא כוח חשוב במאבק להחלפת השלטון אבל סדר היום המרכזי שלה אינו משקף תפיסת עולם שמאלית בהכרח.

במערכת הבחירות פרץ והורוביץ, כל אחד בנפרד, התחננו למצביעיהם שלא לערוק לכחול לבן, משום שמדובר לשיטתם באיבוד קולות למחנה השמאל. בהתנהלותם מאז הבחירות הם דווקא מסמנים לבוחריהם שאולי כדאי להם בפעם הבאה לשים את יהבם בכחול לבן. זוהי טרגדיה מתגלגלת של מחנה חשוב. אין תירוץ לרפיון הזה של השמאל.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

מזל מועלם היא פרשנית באתר אל-מוניטור לנושאים פוליטיים, וחברתיים פנים ישראליים.

בין השנים 2011-2003 היא שימשה ככתבת הפוליטית של עיתון הארץ, ולאחר מכן הצטרפה למעריב, ככתבת הפוליטית הבכירה וכבעלת טור פוליטי שבועי. במקביל מזל מועלם מגישה תוכנית טלוויזיה שבועית בנושאים חברתיים בערוץ הכנסת.

מזל מועלם היא ילידת מגדל העמק, והחלה את הקריירה העיתונאית שלה במהלך שירותה הצבאי ככתבת במחנה.
היא בעלת תואר שני בלימודי בטחון (במסגרת החוג למדעי המדינה) מאוניברסיטת תל אביב.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept