התקפתו של שר המשפטים בממשלת המעבר אמיר אוחנה על הפרקליטות ביום שלישי האחרון (29 באוקטובר), הייתה שלוחת רסן, חצתה כל קו אדום אפשרי, אך לא הייתה בלתי צפויה. ברור שבשלב כזה או אחר אוחנה צריך היה "לספק את הסחורה" לראש הממשלה בנימין נתניהו שמינה אותו, ומכיוון שיש מעט מאד אפשרויות לסייע עכשיו לנתניהו, הדרך היחידה הייתה הופעה ציבורית שמטרתה להציג את פעולת התביעה הכללית כבלתי לגיטימית.
אילו היה מדובר באדם שצבר ותק ציבורי ויצר תדמית של מי שהצדק עומד מבחינתו מעל לאינטרסים פוליטיים, יכול היה שר המשפטים לתרום קצת יותר למאמץ האינטנסיבי לפגוע במערכת אכיפת החוק בישראל, אבל אוחנה היה פשוט פתטי. היה זה כל כך שקוף שהוא מבקש להחזיר לנתניהו טובה תחת טובה, שהרי עד לרגע מינויו (לאחר ששרים שכיהנו בממשלה סירבו להצעה), לא האמין כי כוכבו דרך וכי כחבר כנסת זוטר יחסית יזכה בתפקיד שכזה. המשקל הציבורי של השר הזמני, שהתאמץ להציג "גוף פנימי" ובלתי מזוהה בתוך הפרקליטות שקשר כביכול קשר עם התקשורת להדיח את המנהיג, כשהוא מחשיד את מושא ביקורתו בקבלת שוחד עיתונאי, הוא משקל קל.