ישראל פולס

בין ביטול אוטונומית קשמיר לסיפוח הגדה

p
המחבר
בקצרה
הסכם סימלה בין הודו לפקיסטן בנושא חבל קשמיר ממלא עבור השלטון ההודי את אותו תפקיד שהחלטת מועצת הביטחון 242 ממלאת עבור ממשלות בישראל. המהלך ההודי לבטל את האוטונומיה בקשמיר הוא כמו הכוונה שעליה דיבר נתניהו לספח חלקים מהגדה המערבית.

ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, מרבה להודיע כי הוא התחתן עם האידאולוגיה. ברור שיש לו אג'נדה של "הינדואיזם לפני הכל" והוא איננו מתבייש ליישמה. התמיכה הרבה שזכה לה בבחירות האחרונות לפרלמנט ההודי עודדה אותו לעשות צעדים נמרצים בנושא הזה, ובשבוע שעבר [5 באוגוסט] הוא הוביל את בית הנבחרים ההודי לביטול סעיף 370 בחוקה, המעניק אוטונומיה למדינת ג'אמו וקשמיר מאז הקמתן של הודו ופקיסטן ב-1947.

נזכרתי בביקור עבודה שקיימתי בהודו, כסגן שר החוץ, בקיץ 1993. הביקור נערך רק שנה לאחר כינון היחסים בין שתי המדינות, והמשרד התכונן לו במיוחד. אני עדיין לא יכולתי לומר דבר על תהליך אוסלו, אך הכנתי את עצמי לשיחה על המחויבות של ממשלת יצחק רבין להגעה לשלום עם הפלסטינים והסורים, והנחתי שזה יהיה הנושא המרכזי בשיחותיי.

כשעברתי על הנושאים שאמור הייתי להעלות בשיחותיי עם הגורמים הבכירים בהודו, אמרו לי אנשי המשרד הבכירים, בישיבה רבת משתתפים שקיימנו ערב הנסיעה, כי הנושא החשוב ביותר להודים הוא התייחסותנו לחבל קשמיר. שאלתי, בחיוך מסוים, מהי דעתי בנושא קשמיר, והתשובה שקיבלתי הייתה שישראל תומכת בהסכם סימלה מ-1972, וכי ככל הנראה לא תהיה לי שום סיבה לומר משהו אחר. זכרתי שהיה דבר כזה, אבל לא זכרתי את תוכנו. אחד ממשתתפי ישיבת ההכנה הוציא את ההסכם מתיקו, כמי שניבא את השלב הזה בשיחה, ומסר לי אותו. קראתי את ההסכם ההודי-פקיסטני ולא מצאתי סיבה לערער על דעת המומחים.

בנמל התעופה בהודו מצאתי קבוצה גדולה של עיתונאים לרגלי המטוס ואין סוף מצלמות טלוויזיה. קצת הופתעתי שהם חיכו דווקא לי, אך הייתי מוכן להסביר כיצד אנחנו מתקדמים לקדם את התהליך המדיני במזרח התיכון במסגרת ועידת מדריד. אבל לפני שפתחתי את פי, המטירו עליי העיתונאים שאלות. בעצם – שאלה אחת: מהי עמדת ממשלת רבין בנושא חבל קשמיר.

אמרתי בדיוק את מה ששיננתי: ישראל ממשיכה לתמוך בהסכם סימלה בין הודו לפקיסטן מ- 1972. הייתי בטוח שעכשיו יגיעו השאלות הרציניות באמת, אבל מצלמות הטלוויזיות התקפלו מיד ואיתם נעלם צבא העיתונאים. למחרת הפכה התשובה הקצרה שלי לכותרת הראשית בעיתונים החשובים ביותר בהודו.

אני מודה שזה גם הפתיע וגם הרגיז. אחרי הכל מדובר בשורה אחת, שלא אני יזמתי, ואשר שיננתי לעצמי במטוס, בשעה שהדברים החשובים באמת שהיו לי  לומר אודות התהליך הרב צדדי ואודות השיחות הדו צדדיות עם שכנינו, לא עניינו אף אחד.

קראתי את הסכם סימלה שוב, עד שהבנתי את העניין: ההסכם הזה הוא ה-242 של הודו. כלומר הוא ממלא עבור השלטון ההודי את אותו תפקיד שהחלטת מועצת הביטחון המפורסמת מנובמבר 1967 ממלאת עבור ממשלות בישראל. הסכם סימלה עוסק בשורה של נושאים וביניהם גם הנושא הקשה והמורכב של חילופי שבויים. הוא מדבר על משאל עם שיקבע בעתיד את גורלו של החבל, שהוא המדינה היחידה בהודו שיש בה רוב מוסלמי (למעלה מ-70 אחוז), ועל נושאים נוספים. הנקודה החשובה ביותר מבחינת ההודים הייתה זו: עד להסכם באשר לעתיד החבל, ייפתרו כל המחלוקות בין הודו לפקיסטן בדרכים מדיניות.

הסעיף הזה כל כך פשוט, כל כך מובן מאליו, שבקריאה ראשונה שלי הוא נראה לי תמים ולמד מעניינו. משמעותו תמימה הרבה פחות: גם אם תהיה סחבת וגם אם לא ייערך משאל עם (והוא אכן לא נערך מעולם), מסכימים הפקיסטנים שלא לפנות לשימוש בכוח כדי להביא לשינוי בסטטוס קוו. והסטטוס קוו הוא חלוקת חבל קשמיר לשניים: שני שליש בריבונות הודית תוך מתן אוטונומיה משמעותית לתושבים, ושליש תחת ריבונות פקיסטנית. הריבון ההודי יכול היה להבטיח באמצעות הסכם סימלה את המשך שלטונו, מתוך ידיעה שכל שימוש פקיסטני בנשק יהווה הפרה של ההסכם. לכן חשובה להודו תמיכת העולם בהסכם, ותמיכת ישראל הייתה חשובה במיוחד משום שהיחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות היו טריים מאוד, ובשל הערכת הממשל ההודי שתמיכה ישראלית בהסכם מבטאת גם תמיכה אמריקאית בו.

החלטת 242 שהתקבלה חודשים מעטים לאחר תום מלחמת ששת הימים מדברת על אי השגת שטחים בכוח וקוראת לנסיגת ישראל משטחים שכבשה במלחמה זו, אך היא תולה את החזרת המצב לזה שהתקיים לפני המלחמה בהסכם שלום בין ישראל לשכנותיה – בניגוד להחלטת המעצמות לאחר מבצע סיני [1956], לתבוע מישראל נסיגה מיידית מחצי האי סיני ומרצועת עזה ללא שום הסכם.

אני מניח שהעולם לא חשב על אופציה של המשך הסטטוס קוו (מול סוריה והפלסטינים) למשך 52 השנים הבאות, כאשר הצד הכובש הוא זה המעוניין בהמשך הסטטוס קוו, והוא יכול להשתמש ב-242 כמסמך בינלאומי המאפשר לו זאת. ממש כפי שלא חשב על כך שהסטטוס קוו יימשך בקשמיר, ללא משאל עם, 47 שנים.

המהלך של מודי לבטל את האוטונומיה בקשמיר ולבטל את האיסור על אזרחי הודו שמחוץ לקשמיר לגור בחבל ארץ זה, כמו הכוונה שעליה דיבר נתניהו לספח חלקים מהגדה המערבית, הם, לכאורה, מהלכים לאומניים העולים בקנה אחד עם תפישותיהם המדיניות; מנגד, שניהם מסכנים את האינטרסים המדיניים של ארצותיהם, מבלי שהם מיטיבים בכהוא זה עם עמיהם.

העולם, כך נראה, מוכן לבלוע את התנהגותן של הממשלות בישראל ובהודו, המעוניינות (לכאורה) בשמירת הסטטוס קוו. מבחינת הימין בהודו וגם מבחינת הימין בישראל, הסטטוס קוו פועל לטובתם. יותר מכך, הוא מאפשר לצד השולט להמשיך ולשלוט כל עוד אין הסכם. במסגרת הזאת, ברגע שהצד השולט יבקש לנצל את יתרונו היחסי ולשפר עוד יותר את המצב (סיפוח), הוא עלול לגרור את הצד השני, החלש, למעגל של אלימות. משום כך, אל יבואו בטענות אל מי שלא יסכים להשלים עם סטטוס קוו המופר דווקא על ידי מי שנהנה ממנו. יש גבול ליכולתו של החלש להשלים עם המצב שנכפה עליו, גם בהודו וגם בישראל. זאת אף זאת, כאשר המעורבים בסכסוך הם בעלי עוצמה גרעינית, הסכנה עלולה להיות גדולה  במיוחד.

בחירתו בפעם השניה לראשות ממשלת מדינת הענק, הוסיפה על זחיחותו של מודי, וסיפוח קשמיר הוא, בלי ספק חלק מהזחיחות הזאת, שיש בה משום התנשאות דתית ואפילו גזעית. ראש ממשלת פקיסטן, אימראן חאן, מתנהג, בינתיים, בזהירות, כשהוא מייצג את הצד החלש יותר בסכסוך, הגם שבציוציו הוא מאשים את מודי בכך שהוא מממש תפישה נאצית. אבל דוקא הצד החלש עלול להחליט כי הגיעו, מבחינתו, מים עד נפש.

עם זאת, גם חאן יודע שקריאתו לעולם לא תיענה. אולי תהיה החלטה של מועצת הביטחון (במסגרת פרק 6, שאינו כרוך בסנקציות), וייתכן שהאיחוד האירופי יוציא קומוניקט לתקשורת ויגנה את המהלך ההודי. מודי עשה מה שעשה כי הבין שזה אפשרי. השאלה המשמעותית היא, האם זה האינטרס האמיתי של ארצו.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: un resolution 242, palestinian-israeli conflict, palestinian cause, status quo, israeli occupation, pakistan, india, west bank

ד"ר יוסי ביילין מילא תפקידים שונים בכנסת ובממשלות ישראל. תפקידו הממשלתי האחרון היה שר המשפטים והדתות. לאחר שפרש ממפלגת העבודה עמד בראש מפלגת מרצ. בין השאר יזם את תהליך אוסלו, את הבנות ביילין-אבו מאזן, את יזמת ז'נווה ואת פרוייקט תגלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept