ישראל פולס

עמיר פרץ מהמר על הקול המזרחי, אבל מה עם הרוסים והאתיופים?

p
המחבר
בקצרה
יו"ר העבודה מכוון למצביעים שמאמינים במנהיגות חברתית והצביעו באפריל לגשר או לכולנו. על פניו אין להם כיום בית אחר מלבד העבודה-גשר – משה כחלון נבלע בליכוד ואורלי לוי-אבקסיס הצטרפה לעמיר פרץ, שגם לו יש מוניטין מוכח של מנהיג חברתי.

החיבור בין מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ לגשר של אורלי לוי-אבקסיס לא גרם לפרץ של שמחה בשורות השמאל הישראלי. אמנם המחנה הריע ללוי-אבקסיס כאשר נטשה את ישראל ביתנו ויצרה סיעת יחיד בכנסת [מאי 2016] – "אורלי, בואי לביתך הטבעי" קרא לה ח"כ איציק שמולי, אך כאשר הכלה באמת באה מעטים בשמאל הרעיפו עליה אהבה. כנראה בגלל  שהעבודה-גשר פסלה חיבור עם רשימת המחנה הדמוקרטי של אהוד ברק ומרצ. מתוך זעקות השבר באו לעולם גם לא מעט ספינים כגון הידיעה כביכול שפרץ מכר את נשמתו לשטן (כלומר לנתניהו) בתמורה לתפקידים בכירים, אולי אפילו נשיאות המדינה. פרץ מצדו הבטיח שיביא קולות מימין ונשבע שלא ייכנס לממשלת נתניהו, אך הספקנים נותרו בשלהם.

לאחר שהיו"ר הקודם של מפלגת העבודה אבי גבאי נכשל בהבטחתו "להביא את קולות הימין" ו"לכבוש קהלים חדשים", לא קשה להבין את חוסר האמון כלפי פרץ. יש כמובן צדק מסוים בדבריהם של תומכי האיחוד הגדול בשמאל, שלא רואים טעם בפריסה נוספת של עוגת הקולות במחנה השמאל-מרכז.

אם מתעלמים מתאוריות הקשר השונות ומהאפשרות הלא בלתי סבירה שעבודה-גשר לא תעבור את אחוז החסימה ותאבד כ-140,000 קולות למחנה השמאל-מרכז, האם מאחורי האיחוד של פרץ ולוי-אבקסיס יש גם היגיון בריא? מה מניע את עמיר פרץ, שועל פוליטי ותיק, לקפוץ ראש אל תוך הלא נודע?

רק לפני כשנתיים [2017] הפסיד פרץ את כיסא היו"ר לגבאי האלמוני. במהלך התקופה הזאת תמך פרץ, לפחות כלפי חוץ, ביו"ר הנבחר, אשר מצידו הביא את מפלגת העבודה לשפל מנדטים חסר תקדים. בדרך גם נפרד גבאי בצורה משפילה, משותפתו למחנה הציוני ציפי לבני, ואחרי שכמעט הצטרף לממשלת נתניהו החליט לפרוש מהפוליטיקה.

פרץ עזב בעבר את מפלגת העבודה פעמיים [1999 ו-2012] לטובת מפלגות אחרות וחזר. כעת, כשהוא שוב עומד בראשה, הוא מזהה אפשרות היסטורית מבחינתו לשקם גם את מעמדו וגם את מעמדה של מפלגתו. פרץ רואה בחיבור עם לוי-אבקסיס אפשרות ממשית לכבוש את אמונם של קהלים חדשים ולקבל את קולם. בראייתו הוא היה חייב לבדל את העבודה-גשר מהמחנה הדמוקרטי בהנהגתו של ניצן הורוביץ, אחרת המשימה שלו הייתה הופכת לבלתי אפשרית.

פרץ צודק בכך שהשמאל-מרכז זקוק נואשות להגיע לקהלים החדשים – בני עדות המזרח, עולי בריה"מ לשעבר, יוצאי אתיופיה – ולהגדיל את פוטנציאל הקולות שלו. פרץ רוצה לצאת מאזור תל אביב ולכבוש את הצפון והדרום. הוא מכיר את המספרים ויודע כי כשמתרחקים ממרכז הארץ לכיוון הפריפריה פוחתת בהתאמה ההצבעה למפלגות השמאל-מרכז. כך גם בעריהם של פרץ ולוי-אבקסיס, שדרות ובית שאן.

השאלה הגדולה היא איך מושכים למפלגה קהלים חדשים. כל השנים ראשי מפלגת העבודה דיברו על כך, גם פרץ בקדנציה הראשונה שלו כיו"ר המפלגה [2005]. אך בפועל הם לא עשו כמעט דבר על מנת למשוך אליהם את אותם קהלים נכספים. הם לא הקימו מטה שטח פעיל ולא יצרו קמפיינים אפקטיביים שיפנו לאותם קהלים. ההבטחות להביא קהלים חדשים ירדו בדרך כלל לטמיון כאשר יועצים פוליטיים נחשבים הסבירו בסמכותיות ש"דוברי הרוסית ימניים ולא יבואו (למפלגת העבודה)", ש"ערביי ישראל תמיד יתמכו במועמדים שלהם" וכך הלאה. בבחירות באפריל אפילו ה"בייס" של העבודה עזב את המפלגה עת היה נראה שאיבדה את דרכה.

גם היום, כאשר כל הסקרים מצביעים על כך שהקול שיכריע את הבחירות הנוכחיות הוא "הקול הרוסי", עיקר המאבק על המצביעים יוצאי בריה"מ מתנהל בין הליכוד לישראל ביתנו. כחול לבן, המחנה הדמוקרטי ועבודה-גשר לא במשחק ולרוב נשארים על הספסל. החלטתו של פרץ לשריין את נציג העולים מבריה"מ, ולדימיר סברדלוב, פעיל עבודה ותיק, רק במקום ה-25 הבלתי ריאלי בעליל, כשהוא אף לא זוכר את שם משפחתו, מעידה שהוא שם את הז'יטונים שלו על "הקול המזרחי".

כלומר, פרץ מכוון למצביעים שנתנו אמון במנהיגות החברתית והצביעו בבחירות הקודמות לגשר של לוי-אבקסיס או לכולנו של משה כחלון. על פניו אין להם כיום בית אחר מלבד העבודה-גשר. כחלון נבלע בליכוד ולוי-אבקסיס הצטרפה לפרץ, שגם לו יש מוניטין מוכח של מנהיג חברתי.

על פי ההיגיון של פרץ, המצביעים האלה אמורים להתגבר על הסתייגותם מהצבעה לפתק "אמת" של העבודה, במיוחד עכשיו, כששני מנהיגים חברתיים יוצאי עדות המזרח, מנהיגים את העבודה-גשר. הבעיה עם האסטרטגיה הזאת היא שעד הבחירות נותרו רק שבועות ספורים.

בכיר במפלגת העבודה ששוחח עם אל-מוניטור הביע חשש מכך שהזמן הקצר שנותר עד ה-17 בספטמבר לא יספיק על מנת להגשים את תוכניתו של פרץ. "לא הייתה לי מחלוקת עם עמיר על הצורך להתנחל בלבבות של אלה שעזבו אותנו", הוא אמר, "השאלה היא האם ניתן להשיג את המטרה הזאת במהלך שבועות, או במשך זמן של חודשים או שנים. המפלגה חייבת ליצור רגש של הזדהות אצל אלה שעזבו אותה או לא נמנו על מצביעיה".

הבכיר במפלגת העבודה הסתייג מניסיונות היו"ר הקודם אבי גבאי "להתחנף למצביעים" כדבריו, וקרא למאמציו "שטחיים". "זה שהוא פתאום התחיל להסתובב עם כיפה בכיס ולהדגיש את המוצא המרוקאי (שלו) זה לעלוב במצביעים", הוא מסביר, "החוכמה היא לא להתחפש למשהו שאנחנו לא".

בינתיים הסקרים מראים שהעבודה-גשר מקבלת בין חמישה לשבעה מנדטים, בדומה לבחירות האחרונות באפריל. במצב הזה אין לכחול לבן, שהגוש לא מעניין אותה אלא גודלה שלה בתקווה להיות המפלגה הגדולה ביותר, יותר מדי מנדטים "לשתות" מהעבודה-גשר.

ב-18 בספטמבר יתברר אם ההימור של פרץ השתלם או שכפי שמנבאים הספקנים הוא יביא את מפלגת העבודה למותה הפוליטי. גם אם העבודה-גשר תקבל ארבעה-חמישה מנדטים של נאמני העבודה המבוגרים, יהיה זה כישלון חרוץ למפלגת השלטון לשעבר.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

קסניה סבטלובה שימשה בתור פרשנית בכירה וכתבת לענייני ערבים בערוץ 9. היא סיקרה את הגדה המערבית ואת רצועת עזה והביאה תחקירים ודיווחים מיוחדים מסוריה, לבנון, לוב, מצרים, תוניסיה ומדינות המפרץ הפרסי. קסניה סבטלובה נולדה במוסקבה, השלימה את לימודיה לתואר ראשון ושני במזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. היא דוברת אנגלית, עברית, רוסית וערבית. בכנסת ה20 שימשה כחברת כנסת מטעם מפלגת התנועה והייתה חברה בועדת חוץ וביטחון של הכנסת. 

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept