החיבור בין מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ לגשר של אורלי לוי-אבקסיס לא גרם לפרץ של שמחה בשורות השמאל הישראלי. אמנם המחנה הריע ללוי-אבקסיס כאשר נטשה את ישראל ביתנו ויצרה סיעת יחיד בכנסת [מאי 2016] – "אורלי, בואי לביתך הטבעי" קרא לה ח"כ איציק שמולי, אך כאשר הכלה באמת באה מעטים בשמאל הרעיפו עליה אהבה. כנראה בגלל שהעבודה-גשר פסלה חיבור עם רשימת המחנה הדמוקרטי של אהוד ברק ומרצ. מתוך זעקות השבר באו לעולם גם לא מעט ספינים כגון הידיעה כביכול שפרץ מכר את נשמתו לשטן (כלומר לנתניהו) בתמורה לתפקידים בכירים, אולי אפילו נשיאות המדינה. פרץ מצדו הבטיח שיביא קולות מימין ונשבע שלא ייכנס לממשלת נתניהו, אך הספקנים נותרו בשלהם.
לאחר שהיו"ר הקודם של מפלגת העבודה אבי גבאי נכשל בהבטחתו "להביא את קולות הימין" ו"לכבוש קהלים חדשים", לא קשה להבין את חוסר האמון כלפי פרץ. יש כמובן צדק מסוים בדבריהם של תומכי האיחוד הגדול בשמאל, שלא רואים טעם בפריסה נוספת של עוגת הקולות במחנה השמאל-מרכז.