30 ימים בדיוק חלפו מאז אכף ראש הממשלה בנימין נתניהו על כנסת ישראל, שזה עתה נבחרה, לפזר את עצמה ברוב קולות ולקבוע תאריך לבחירות חדשות (17 בספטמבר). את כל הימים האלה, וגם הלילות, בילה נתניהו במאמץ לטכס עצה ולסכל את רוע הגזירה שהוא עצמו גזר. הוא הבין שהבחירות הנוספות, חמישה חודשים בלבד אחרי ניצחונו בבחירות אפריל 2019, עלולות להפוך (מבחינתו) לאסון.
נתניהו ביצע את מהלך פיזור הכנסת כי לא הייתה לו ברירה: הדדליין שלו להרכבת ממשלה עמד לפקוע בחצות, ה-29 במאי. נגמרו לו האופציות. הוא אמור היה להחזיר את המנדט לנשיא רובי ריבלין בחצות הלילה והאפשרות שמשימת הרכבת הממשלה תוטל על חבר כנסת אחר הדירה שינה מעיניו. ריבלין יכול, על פי החוק, לתת למישהו אחר מהליכוד לנסות להרכיב ממשלה, או אפילו לבני גנץ, יו"ר כחול לבן. אם זה קורה, התוצאה המיידית היא סוף עידן נתניהו. לא מדובר כאן רק בסוף פוליטי אלא גם, כנראה, בקטסטרופה אישית: נתניהו נשבע להילחם באישומים הפליליים נגדו מכס ראש הממשלה. אם יהפוך לאקס ראש ממשלה, דרכו לכלא תתקצר מאוד. הוא לא רצה שיקרה לו מה שקרה בעשור הקודם לאהוד אולמרט. הוא הבין שצריך לסכל את הרכבת הממשלה בידי יישות שאינה בנימין נתניהו בכל מחיר, וכך עשה: הוא אכף על הכנסת הטרייה להתאבד.
