ישראל פולס

שוברים שתיקה גם בחגיגות האירוויזיון

p
המחבר
בקצרה
שלט ענק בואכה תל אביב מזכיר לתיירי האירוויזיון את הכיבוש הישראלי. בארגון "שוברים שתיקה" מסבירים: איננו תומכים בחרם על התחרות, רק אומרים לתיירים שחוגגים את החופש והשוויון שאסור לנו להחביא את הערכים בארון.

כמאתיים מיליון בני אדם באירופה וברחבי העולם יצפו בשבת הקרובה [18 במאי] במופע הגמר של האירוויזיון המתקיים השנה בתל אביב בהשתתפות 41 מדינות. לישראל כבר הגיעו אלפי תיירים כדי לצפות מקרוב בתחרות הזמר האירופית הפופולרית.

מפיקי התחרות, אנשי תאגיד השידור הציבורי "כאן", שבנימין נתניהו אינו מסתיר את שאיפתו לחסלו, עמלו בשנה האחרונה לקיים את האירוע הכי מרהיב, הכי מרשים והכי גדול בתולדות האירוויזיון, שנוסד ב-1956. ההפקה הגרנדיוזית והמושקעת, כפי שבאה לידי ביטוי במופע חצי הגמר הראשון שנערך ביום שלישי השבוע [14 במאי], אימצה את סיסמת התחרות "העזו לחלום" והצליחה אפילו לרתום את מדונה לבוא לתל אביב ולשיר במופע הגמר. גיוסה של מדונה לחלק האמנותי של התחרות התאפשר בזכות תרומה של מיליון דולר של המיליונר הקנדי סילבן אדאמס, ותרומה של חצי מיליון דולר נוספים על ידי פילנתרופ אחר שביקש להישאר בעילום שם.

בשאיפה להציג עוצמה אמנותית יש סוג של אמירה – להראות לעולם שישראל היא לא מה שחשבתם. היא בטח לא רק מה שרואים כל הזמן במהדורות החדשות בטלוויזיה על עזה או על השטחים.

הפעם האחרונה שהאירוויזיון נערך בישראל הייתה לפני 20 שנה, בבנייני האומה בירושלים. כדי להמחיש מה עברה ישראל בשני העשורים האחרונים, די אם נאמר שהשנה לא ניתן היה לקיים את התחרות בעיר הקודש מבלי שמדינות שונות ישקלו להחרים אותה ולא להשתתף בה. גם החרדים לא התכוונו לעשות למארגנים חיים קלים.

תל אביב נבחרה כפשרה. ישראל של 2019 היא דתית, לאומנית, חרדית וקיצונית הרבה יותר מאז שדנה אינטרנשיונל הביאה לירושלים ב-1998 את כבוד האירוח. באווירה הזאת הכינו מפיקי המופע קליפ הומוריסטי בסגנון מחזמר בשם "The land of honey'' הכולל המלצות לתיירים מה כדאי להם לראות בישראל וללמדם משהו על מנהגיהם המוזרים והתנהגותם הפתוחה, שלא לומר וולגרית, של הישראלים. הקליפ נפתח כשלוסי איוב (אחת מארבעת מנחי האירוויזיון) ואליה גרינפלד (כותב השיר) מקבלים תיירים בנתב"ג. "שמעתם שזו ארץ כיבוש ומלחמה", הם שרים, "יש פה הרבה יותר מזה".

רק ארגון זכויות אדם אחד ביקש להניף דגל שחור, גדול, מעל ים הדגלים הצבעוניים המונפים במתחם האירוויזיון בתל אביב – ארגון "שוברים שתיקה", שהציב שלט ענק בואכה תל אביב כדי להזכיר לישראלים ובעיקר לתיירים שלישראל יש גם צד אחר, פחות מחויך, שמח ומלהיב. 

בצדו השמאלי של השלט נראה חוף ימה היפה של תל אביב וסוכת מציל, ובצדו הימני צילום של חומת ההפרדה המקיפה את העיר חברון ועמדת שמירה של צה"ל. הכיתוב על השלט הוא "העזו לחלום (סלוגן האירוויזיון) על חופש". התיירים (והישראלים) גם הוזמנו להצטרף לסיורי אנשי "שוברים שתיקה" בחברון. בדף הפייסבוק של הארגון נכתב במקביל: "אנחנו מזמינים את חוגגי האירוויזיון לחגוג בלילה ולפקוח עיניים ביום...שעה מתל אביב מיליוני פלסטינים תחת שלטון צבאי חולמים על חופש מהכיבוש".

השלט של שוברים שתיקה חולל, מטבע הדברים, סערה. השר לביטחון פנים גלעד ארדן כינה את שוברים שתיקה "ארגון בזוי" ואמר כי הארגון "שוב מוצא זמן להפיץ שקרים נגד מדינת ישראל". ארדן הציע לאנשי הארגון במקום להסית [לדבריו] נגד מתנחלים בעיר האבות, לקחת את התיירים לסיור היכרות עם "הפרת זכויות האדם האיומה של שלטון חמאס בעזה" או לסיור התרשמות עם הרשות הפלסטינית "שמתעקשת לממן מחבלים ולהלל רוצחים".

לא רק פוליטיקאים זעמו על הארגון והשמיעו את קולם נגדו. ישראלים רבים, שגדלו על הנרטיב "כל העולם נגדנו", לא אהבו את ניסיונו של הארגון להשבית את השמחה ולחבל בהזדמנות הנדירה שנקרתה בידי הישראלים להציג את מדינתם באור אחר. בעוד עיני אירופה נשואות לתל אביב, ולמרות הקריאה להחרים את האירוויזיון מפי אנשי ה-BDS או רוג'ר ווטרס, ביקשו הישראלים להניח לרגע את צרותיהם הביטחוניות בצד. הם ביקשו, ולו לשבוע אחד, להציג לעולם את ישראל מעצמת ההייטק, מדינה עם חופי ים מרהיבים, מטבח מגוון ומקומות קדושים לכל הדתות. הם ביקשו להציג לעולם את תל אביב, שהפכה מזה זמן לאחת מבירות הקהילה הגאה בעולם.

אבל מה בדיוק הייתה מטרתם של אנשי שוברים שתיקה בהצבת השלט המתגרה? הרי קהל היעד של השלט היו מין הסתם אותם תיירים שלא שעו לקריאות החרם של ה-BDS ובאו לישראל ימים בודדים אחרי עימות מזויין עם חמאס והג'יהאד האסלאמי. האם ביקשו אנשי שוברים שתיקה לפגוע באהדה שנותרה למדינה ולהגביר את הלחץ על ישראל? אנשי הארגון הלוא יודעים שאם לא יצליחו לשכנע את הישראלים בטובת השלום וסיום הכיבוש, אין סיכוי שלחץ בינלאומי יוביל לפיוס; בוודאי שלא לחץ מצד מדינות אירופה, הנתפסות בעיני רבים מהישראלים כמוטות ואף עוינות לישראל בסוגיה הפלסטינית.

בראיון לאל-מוניטור מבהיר מנכ"ל שוברים שתיקה, אבנר גבריהו, כי ארגונו לא ויתר על הישראלים. לדבריו, הארגון ממשיך בפעילותו בבתי ספר "ובכל מקום שנותנים לנו להיכנס ולהשמיע את חוויותינו מהשירות בצה"ל ועוולות הכיבוש". עוד הוא אומר כי הארגון אינו יכול להחריש "כשממשלת סמוטריץ'-ביבי מובילה את ישראל למדיניות אפרטהייד".

המחאה הנוכחית של שוברים שתיקה אינה עניין שגרתי מבחינת הארגון. בארגון התלבטו לגביה לא מעט, אבל החליטו כי זה לא זמן לשתוק וכי הכיבוש אינו עניין פנים-ישראלי בלבד. "האויבים הפוליטיים שלנו, ארגוני הימין, משתמשים באוונגליסטים ועובדים צמוד עם ארגונים פאשיסטיים ואפילו ניאו-נאצים", אומר גבריהו, "אנחנו פונים לאנשים שבאים לחגוג, שהם בעלי תפיסות ליברליות ודמוקרטיות, שנושאי זכויות אדם יש להניח קרובים מאוד ללבם. דמיינו מדינות כמו הונגריה או פולין, רואים שם תהליך מואץ של פירוק הדמוקרטיה. אם אחת מהן מנצחת בתחרות בתל אביב והאירוע יתקיים בשנה הבאה שם, בוודאי יהיה מאבק של החברה האזרחית הפולנית או ההונגרית שתבוא ותאמר לקהילה הבינלאומית – 'חובתכם שלא להתעלם מתהליכים מסוכנים אלה, על אף שבאותה שנייה או דקה אתם חוגגים תחרות שירה'".

לדברי גבריהו, המחאה של שוברים שתיקה לא נועדה לומר לתיירים "אל תבואו לישראל". "אנו איננו תומכים בחרם על האירוויזיון אלא פשוט אומרים לתיירים שחוגגים את החופש והשוויון ואת כל הערכים הליברליים שהאירוויזיון מייצג,  שאסור לנו להמשיך ולהחביא את הערכים בארון. אנחנו חיילים לשעבר שאוהבים את המדינה אבל שונאים את הכיבוש".

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept