ישראל פולס

40 שנה לשלום עם מצרים: כשלמנהיגים היה אומץ ולישראלים תקווה

p
המחבר
בקצרה
סאדאת נרצח, בגין שקע בבוץ של לבנון, אך השלום עם מצרים נשמר כבר ארבעה עשורים. קר, אבל קיים. בסוף שנות ה-70' טענו מתנגדיו שאסור להאמין לערבים, שנסיגה מסיני תביא אסון ודם רב יישפך. היום אותן טענות משמשות את מתנגדי תהליך מדיני עם הפלסטינים.

השבוע לפני ארבעים שנה [26 במארס 1979], על מדשאות הבית הלבן, חתמו נשיא מצרים אנוואר סאדאת, ראש הממשלה מנחם בגין ונשיא ארה"ב ג'ימי קרטר על הסכם שלום היסטורי ששינה את המזרח התיכון. "לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים", אמר בגין בטקס.

כשנה וחצי לפני החתימה [נובמבר 1977] נחת סאדאת בשדה התעופה בן גוריון והיה למנהיג הערבי הראשון שקיים ביקור רשמי בישראל. ארבע שנים בלבד אחרי טראומת מלחמת יום כיפור, הטלוויזיה הישראלית שידרה לישראלים את משק כנפיי ההיסטוריה בצבעי שחור-לבן: סאדאת מבקר ביד ושם, נואם בכנסת בערבית, מתחבק עם מנחם בגין ומדבר איתו על שלום של אמיצים.  

מנחם בגין, האיש אשר ערב בחירתו ב-1977 חזו שיביא מלחמה נוספת על ישראל, הרעים בפאתוס "המלחמה היא נמנעת, השלום הוא בלתי נמנע".

מאז זרמו הרבה מים בנילוס, בירקון ובנחל הירדן. סאדאת נרצח [1981], בגין שקע בבוץ של לבנון שהוריד אותו שאולה, אך השלום נשמר. קר, אבל קיים. בדיוק השבוע, כשמציינים ארבעה עשורים להסכם השלום, פעלו בכירי המודיעין המצרי למנוע עוד מלחמה בין ישראל לחמאס בעזה. למעשה למצרים תפקיד מפתח בהרגעת המזרח התיכון. בין שתי המדינות, ישראל ומצרים, מתקיים בשנים האחרונות שיתוף פעולה ביטחוני הדוק, יחיד במינו, במרחבי סיני נגד ארגוני ג'יהאד, וחילופי מידע מודיעיני במאבק האזורי נגד האויבת המשותפת, איראן. ראשי המודיעין של מצרים מבקרים בישראל ובמקביל ראשי השב"כ המוסד מתארחים בארץ הנילוס ודנים בנושאים ביטחוניים.

בשנות השלום הקר התרחשו שתי התקפות טרור נגד ישראלים ע"י מתנגדי הסכם השלום – בראס בורקה [1985] ובכביש 12 בואכה אילת [2011]. עם זאת, ההסכם בין שתי המדינות, שפעם היו אויבות מרות, נשמר; כך גם בתקופת עלייתם של האחים המוסלמים במצרים [2013-2012]. היום כאמור השלום עדיין קר, אבל אין בו צער, אין בו כאב, אין שפיכות דמים ואין שכול. פשוט שלום.

ארבעים שנות שלום, אך בישראל 2019, בשליטת הימין שהולך ומקצין, שמנהיגיו מתחרים זה בזה מי ישמיע קולות רמים ואלימים יותר בעד קדושת האדמה ולא בעד קדושת החיים, איש לא חשב לציין את האירוע ההיסטורי ששינה את מעמדה של ישראל במזרח התיכון ובעולם, או אפילו להעלות על נס את מעשהו האמיץ של מנהיג הליכוד ומייסדו, מנחם בגין.

רק תנועה אחת קטנה ונרדפת (כמו שאר ארגוני זכויות האדם בישראל המתנגדים לכיבוש) – "שלום עכשיו" – התאמצה להזכיר לישראלים את יתרונות השלום. התנועה הוקמה ב-1978, כשנה לאחר ביקורו של סאדאת בישראל, גייסה "חיילים של שלום" והעניקה לבגין תמיכה ועידוד מול הכוחות הרבים שהתנגדו בזמן אמת להסכם. בימי פריחתה, כשהשלום לא נחשב בישראל למילת גנאי, היו לה אלפי פעילים ועשרות אם לא מאות אלפי תומכים. עם השנים כוחה הצטמק. הדה-לגיטימציה של שלטון הימין עשה את שלו. לתנועות וארגונים כמו שלום עכשיו, בצלם, שוברים שתיקה, יש דין ואחרים הודבק כינוי הגנאי "עוכרי ישראל,'' ולתומכיהם הודבק אות קין. לשלום שהם לוחמים למענו אין בימינו הרבה קונים. זו אולי הסיבה שישראל תחת מנהיגותו של בנימין נתניהו לא מצאה לנכון לציין את יום השלום ההיסטורי, שמא מישהו עלול להסיק שגם לשלום עם הפלסטינים עשויים להיות יתרונות. ומי בכלל זוכר בליכוד את בגין, שדמותו אומצה במערכת הבחירות הנוכחית ע"י שר האוצר משה כחלון, שכידוע פרש מהליכוד והקים את כולנו.

תפקידו האחרון של השחקן ליאור אשכנזי בקולנוע היה בסרט עטור הפרסים של הבימאי שמוליק מעוז "פוקסטרוט" [2017] בו גילם אב שבנו יונתן נהרג בעת מילוי תפקידו. השכול הלם בו באב, וריסק אותו ואת משפחתו. כעת, בסרטון צנוע שהפיקה שלום עכשיו וכותרתו "למה אני חי", מסביר אשכנזי ששלום עושים אמיצים, כסיסמת המנהיגים שהיו אויבים אך הלכו נגד הזרם ולא פחדו. אשכנזי מדבר לא רק על פירות השלום, אלא מזכיר גם את קולות הימין של סוף שנות ה-70' אשר זעקו, הפגינו ולא היססו לקרוא "בוגד" למנהיג האצ"ל והליכוד, ראש הממשלה מנחם בגין, כי הסכים לפנות אדמה בתמורה לסוף שפיכות הדמים. "למה לא מתתי במלחמה?", שואל אשכנזי בסרטון ומשיב: "בגין מוכיח שמנהיגים גדולים באמת יודעים לקבל החלטות אמיצות...לא נהרגתי במלחמה עם מצרים כי היו פה אנשים אמיצים שעשו שלום בשבילי".

ראשי הימין שהקימו אז את "התנועה לעצירת הנסיגה מסיני", הם פעילים מרכזיים גם היום, בשורות הימין המתנחלי בגדה. רבים מהם נושאים בתפקידי מפתח גם בהווה, והם אלה אשר נותנים את הטון נגד השלום עם הפלסטינים.

בסוף שנות ה-70' טענו מתנגדי השלום שאסור להאמין לערבים, שנסיגה מסיני תביא אסון ושדם רב יישפך. היום הם מזהירים מפני תהליך מדיני עם הפלסטינים באותן הטענות. אז הם תקפו ללא רחם את מנחם בגין אשר זעק: ''יש מכאובים בשלום, יש. יש קורבנות למען השלום, יש. כולם עדיפים מקורבנות המלחמה!'' מנחם בגין עמד מולם בעוז והלך בדרך השלום, ואילו בנימין נתניהו היום, מתנהל מול המתנחלים וראשיהם בכניעה. לפעמים נדמה שהם מוליכים את נתניהו בדרכם ושהוא נגרר אחריהם לרצותם. רק לאחרונה התגאה שר החינוך נפתלי בנט איך אילץ את נתניהו לפוצץ את שיחות השלום עם הפלסטינים ב-2013. מאז, רעיון סיפוח השטחים הפך לשאיפתם הבאה, שאיפה שאותה בוודאי יקדמו אם אכן יבחר נתניהו לקדנציה נוספת וירכיב את הממשלה לאחר הבחירות.

בראיון לאל-מוניטור אומר אשכנזי: "כילד אני זוכר שאמרו, כשדלת מטוסו של סאדאת תיפתח קבוצת יורים תצא ותהרוג את כל מנהיגי ישראל. הסרטון מנסה להחזיר לשיח הישראלי את המילה 'שלום', שאיננה רק נחלת השמאל. יש דרך אחרת עם תקווה".

לדבריו, לתודעה הישראלית חדר הנרטיב שאין עם מי לדבר. "פעם היו שירים על שלום. אפילו נעמי שמר, שלא הסתירה את דעותיה הימניות, ייחלה לו. היום 'שלום' זו מילה שאסור לומר אותה בקול". אשכנזי מופתע שאיש כמעט לא זוכר שהאירוע ההיסטורי החשוב בתולדות ישראל חל השבוע, ושמערכות החדשות בישראל כמעט שלא הקדישו לו אייטם חדשותי אחד. "אני לא יודע כמה הסרטון והקמפיין ישפיע, אבל אני יכול לומר שהרבה אנשים ראו אותו והתרגשו מאוד. הוא מראה שפעם הייתה תקווה שאיננה עוד. אני מקווה שהצלחתי להביא אנשים לחשוב – לא עוד מלחמה, לא עוד מבצע או עוד כוח שצריך להפעיל".

כ-5,100 איש צפו עד כה בסרטון "למה אני חי" ביוטיוב, ומעל 10,000 בטוויטר ובפלטפורמות אחרות. שאר הישראלים ממשיכים לשמוע את המילה "חזק" על כל הטיותיה במסגרת מערכת הבחירות האלימה. למילה "אומץ" אין זכר, גם לא למילה "תקווה".

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept