עם תום המחצית הראשונה לכהונתו של דונלד טראמפ, אפשר לקבוע כי מבחינת ישראל הוא ידיד במחוות ועוין במעשים. החלטתו להחזיר הביתה 7,000 חיילים אמריקאים מאפגניסטן ולהגיע להסכם עם הטליבאן, בניגוד גמור לעמדת מזכיר ההגנה שלו אז ג'ים מאטיס, היא דוגמה בוטה לפגיעה הגיאואסטרטגית שלו בישראל על ידי נטישת האזור.
קשה לתאר מישהו שמילותיו זולות יותר מאשר מי שאמור להיות מנהיג העולם החופשי, ואשר למחוותיו אין כל ערך בעיני עצמו כל עוד אינן כרוכות בהוצאה כספית. זה החל באותו מפגש רשמי ראשון (פברואר 2017) עם ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שבו נמנע מלדבר על מדינה פלסטינית ואמר שיתמוך בכל פתרון – מדינה אחת או שתי מדינות. זה נמשך בהתייחסות הממשל שלו בדו"חות רשמיים לשטחים הכבושים, בטענת נציגיו שההתנחלויות אינן מכשול לשלום, וכמובן – בהעברת (סמלית בלבד) השגרירות האמריקאית מתל אביב לירושלים המערבית.