ישראל פולס

חזון שתי המדינות איבד את הדוברת הכי טובה שלו

p
המחבר
בקצרה
ציפי לבני הייתה מזוהה יותר מכל אדם אחר במערכת הפוליטית של השנים האחרונות עם רעיון שתי המדינות. אבל עשור של שלטון נתניהו שחק עד עפר את הלגיטימיות של הפלסטינים כפרטנרים ולבני מצאה עצמה בלי ציבור.

הקריסה הסופית בסקרים של יו"ר התנועה ח"כ ציפי לבני התרחשה מיד לאחר השקת הקמפיין של בני גנץ [29 בינואר], כשמפלגתו חוסן לישראל כמעט הכפילה את כוחה בתוך יממה על חשבון מפלגות המרכז-שמאל האחרות. התופעה זכתה לכותרת המתבקשת "אפקט גנץ", ונפגעיה העיקריים היו מפלגת העבודה שצללה אל המחוזות החד ספרתיים; יש עתיד שאיבדה מנדטים יקרים; ולבני שאמנם עד אז שייטה מתחת לאחוז החסימה אבל עדיין נגעה בו.

אפשר לומר שיו"ר העבודה אבי גבאי הנחית עליה את המכה הראשונה ביום בו פירק את השותפות עמה לעיני המצלמות [1 בינואר], וגנץ חיסל אותה סופית.

עד הימים האחרונים לבני עוד ניהלה מגעים כלשהם עם גורמים בסביבת גנץ, אם כי לא ברור מה הייתה מידת רצינותם. בסוף גם שם נסגרה הדלת. אף אם הדברים לא נאמרו לה מפורשות, משמעותם הייתה ברורה: מפלגת חוסן לישראל בורחת מהדגל המרכזי איתו לבני מזוהה, הדגל המדיני, במאמץ למשוך בוחרים מהימין הרך.

ביום שני בצהריים [18 בפברואר] כינסה לבני מסיבת עיתונאים בה הודיעה בדמעות כי לא תתמודד בבחירות הקרובות. היא יכלה אמנם למשוך עוד זמן (המועד האחרון להגשת רשימות הוא יום חמישי בלילה, 21 בפברואר), אבל החליטה לעצור הכל והודתה שבזמן הזה אין לה כוח פוליטי כדי לממש את החזון המדיני שלה: מו"מ מדיני עם הפלסטינים כדי לקדם את פתרון שתי המדינות.

"השנים האחרונות היו לי קשות במיוחד", היא אמרה, "שלום הפכה להיות מילה גסה...את הניסיונות של היפרדות מהפלסטינים החליפו רעיונות הסיפוח שיביאו לרוב ערבי...מעולם לא הסתרתי את הדרך שלי ואת החזון שלי". לקראת סוף דבריה הוסיפה לבני שלא תסלח לעצמה אם הקולות שיצביעו לה יתבזבזו בסופו של דבר.

יציאתה הכפויה של לבני מהמשחק מסמלת סוף עידן בפוליטיקה הישראלית, שהחל עוד לפני שהיא עצמה נבחרה לכנסת. ניצניו הראשונים בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת עם חשיפת הסכמי אוסלו [1993]. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ישראל מימשה תכנית מדינית שהפרקטיקה שלה הייתה חלוקת הארץ, וזו הייתה רעידת אדמה. מאז לא הייתה אף מערכת בחירות בה הרעיון הזה לא הוצב בקדמת הבמה.

כשלבני נבחרה לפני כשני עשורים לראשונה לכנסת [1999], היא הייתה חברת ליכוד. עם הזמן גיבשה השקפת עולם שהתבססה על ההבנה שלה שכדי לשמור על הצביון הדמוקרטי של מדינת ישראל אין מנוס מהיפרדות מהפלסטינים. ב-2005 היא פרשה מהליכוד עם אריאל שרון והייתה בין מקימי מפלגת המרכז קדימה שדגלה בחזון הזה. אז גם התרחשה נסיקתה הגדולה כמטאור פוליטי.

כשנבחרה לעמוד בראש קדימה ב-2008, האג'נדה שלה הפכה לחלון הראווה של המפלגה. לבני הייתה כל כך משכנעת והקמפיין שלה לראשות הממשלה שנה לאחר מכן היה כה סוחף, עד שכמעט הביאה לחיסולה של מרצ, מפלגת השמאל הקטנה והאידאולוגית. זה קרה כי בוחרי השמאל האמינו שאם יתנו את קולם ללבני, היא תביא להם הסכם מדיני היסטורי.

אמנם לבני הפכה במהלך השנים לאייקון בינלאומי, אולי שנייה לשמעון פרס כשעוד היה חי בקידום "השלום", אבל בישראל היא התגלתה כפוליטיקאית הרבה פחות מוצלחת מבנימין נתניהו. ב-2008, אחרי התפטרות אהוד אולמרט, הטיל עליה נשיא המדינה פרס להקים ממשלה חדשה אך היא לא הצליחה וישראל הלכה לבחירות. בבחירות 2009 היא השיגה מנדט אחד יותר מנתניהו אך הוא זה שהרכיב בסופו של דבר את הממשלה. בהמשך לבני איבדה את השליטה על מפלגתה, כשבכיריה בגדו בה בגלל יחסי אנוש גרועים מצדה, אבל גם כי הבינו שאינה מצליחה לספק את הסחורה הפוליטית.

אחרי תבוסתה בקדימה לשאול מופז ב-2012, לבני פרשה מהמפלגה אך גילתה שבסקרים יש לה עדיין כוח פוליטי. היא הקימה לעצמה מפלגה בשם "התנועה" בה הייתה הפוסקת היחידה. את בחירות 2013 סיימה עם שישה מנדטים, שהעניקו לה את תיק המשפטים בממשלת נתניהו השלישית וגם מנדט לנהל מו"מ עם הפלסטינים. לבני פרחה. הנקודה הזאת חשובה כי היא מראה שגם נתניהו התנהל בשנים האלה בתוך המרחב המדיני של פתרון שתי המדינות.

אלא שגם השותפות הזאת התרסקה. בשלהי 2014 לבני פוטרה על ידי נתניהו יחד עם שר האוצר אז יאיר לפיד בדרך לבחירות חדשות. אבל כמו עוף החול היא קמה לתחייה ומצאה לעצמה בית פוליטי חדש, הפעם באמצעות חבירה למפלגת העבודה. יחד עם יצחק הרצוג היא הקימה את "המחנה הציוני", שהפך לאלטרנטיבה שלטונית ואיים על נתניהו. את בחירות 2015 סיימו במחנה הציוני עם הישג של 24 מנדטים, רק כדי להפסיד את השלטון לליכוד שנסק ל-30 מנדטים.

אפשר לתאר את לבני כמי שקפצה ממפלגה למפלגה כדי לשרוד. אפשר לומר עליה שהייתה אופורטוניסטית כשקפצה לתוך ממשלת נתניהו ב-2013, אבל אי אפשר לקחת ממנה את האג'נדה. יותר מכל אדם אחר במערכת הפוליטית של השנים האחרונות, לבני הייתה מזוהה בציבור עם רעיון שתי המדינות. זה לא שבמרצ או בעבודה לא דיברו בשפה הזאת, לבני פשוט הייתה הדוברת הכי טובה של החזון הזה דווקא בגלל שגדלה בערוגות הליכוד ובאה מבית רוויזיוניסטי. לזכותה יאמר שלא נטשה אותו מעולם ובמידה רבה הקריבה את עצמה על הדגל הזה. הפוליטיקה היא משחק אכזרי ולבני הגיעה השבוע לנקודת הקצה.

אבל זה בשום אופן אינו רק סיפור אישי של עלייה ונפילה, זהו כאמור סופו של עידן בפוליטיקה הישראלית. עשור של שלטון נתניהו שחק עד עפר את הלגיטימיות של הפלסטינים כפרטנרים ולבני מצאה את עצמה בלי ציבור. לכן פרישתה היא גם מכה תדמיתית לחזון שתי המדינות בעת הזו.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

מזל מועלם היא פרשנית באתר אל-מוניטור לנושאים פוליטיים, וחברתיים פנים ישראליים.

בין השנים 2011-2003 היא שימשה ככתבת הפוליטית של עיתון הארץ, ולאחר מכן הצטרפה למעריב, ככתבת הפוליטית הבכירה וכבעלת טור פוליטי שבועי. במקביל מזל מועלם מגישה תוכנית טלוויזיה שבועית בנושאים חברתיים בערוץ הכנסת.

מזל מועלם היא ילידת מגדל העמק, והחלה את הקריירה העיתונאית שלה במהלך שירותה הצבאי ככתבת במחנה.
היא בעלת תואר שני בלימודי בטחון (במסגרת החוג למדעי המדינה) מאוניברסיטת תל אביב.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept