ישראל פולס

איחוד משפחות: חיבור בין העבודה ומרצ, חבל הצלה לגוש המרכז-שמאל

p
המחבר
בקצרה
בלא איחוד בין העבודה למרצ, עלולה לפחות אחת מהן להיעלם ובכך לסתום את הגולל על הקמת גוש חוסם נגד הימין. אין סיבה שלא ירוצו יחדיו ב-9 באפריל. תפישות העולם שלהן קרובות, וחכ"ים רבים בעבודה היו יכולים בקלות לייצג גם את מרצ.

הבחירות היחסיות בישראל הן ברכה מתמשכת המאפשרת לבוחרים לבוא לידי ביטוי מדויק באמצעות נבחריהם, יותר מאשר ברובן המכריע של הדמוקרטיות בעולם. מצב שבו מועמד אחד זוכה בשלושה מיליוני קולות יותר מזולתו, ודווקא האחרון הוא המכהן כנשיא ארה"ב, אינו אפשרי בישראל. במערכת הבחירות לתפקיד החשוב ביותר בעולם גם אין טעם "לבזבז זמן" על בוחרי המדינות הגדולות כי הן צבועות מראש באדום (רפובליקנים) או בכחול (דמוקרטים), ורק המדינות שהצבעתן אינה מסורתית וקבועה מעניינת את המועמדים. לא כך בישראל.

אלא שהשיטה היחסית הולידה מפלגות רבות וכדי לבלום את האינפלציה נקבע אחוז חסימה. לפי שיטה זו, הקולות שהוענקו למפלגה שלא עברה את הסף מתחלקים בין המפלגות האחרות, על פי גודלן. אחוז החסימה עלה במשך השנים והגיע, בבחירות האחרונות ל-3.25%. זה עדיין רחוק מאחוז החסימה הגרמני (5%) או זה התורכי (10%), אבל הוא מצמצם את מספר המפלגות בכנסת כך שאין בה כיום מפלגות עם פחות מארבעה מנדטים.

כבר שנים רבות שהמערכת הפוליטית בישראל מתמודדת עם מצב זהה, בו הליכוד שואף להבטיח קואליציה עתידית של לפחות 61 חברי כנסת (כפי שקרה ב-2015). מחנה המרכז-שמאל, לעומת זאת, שואף קודם כל להקים גוש חוסם של 61 חברי כנסת שימנע מן הימין להרכיב את הממשלה הבאה. המרכז-שמאל מתקשה להרכיב קואליציה רק עם מי שממליצים על מנהיג הגוש בפני הנשיא (בניגוד למרכז-ימין), כלומר ללא המפלגות הערביות. מכאן השאיפה הראשונית לגוש חוסם. הגוש הזה כולל את המפלגות הערביות, הנמנעות מלהצטרף לכל ממשלה שהיא, בין השאר (אבל לא רק) משום שלא מציעים להן לעשות זאת. משום כך, רק לאחר שמובטח גוש חוסם, מסוגל המחנה הליברלי לנסות ולהקים ממשלה בעזרת גורמים דתיים או ימניים.

בשל העלייה באחוז החסימה, המפלגות הגדולות בכל גוש דואגות לא רק להגברת כוחן, אלא גם מגנות על המפלגות הקטנות במחנה שלהן מפני אחוז החסימה כדי שהמחנה כולו לא יאבד קולות. לכן נתניהו מעוניין כל כך בחיבור בין ממשיכי דרכו של הרב מאיר כהנא לבין מפלגת הבית היהודי העשויה שלא לעבור את הסף לאחר שבנט ושקד עזבו אותה כדי להקים את מפלגת הימין החדש.

משום מה, קשה להצביע על מאמץ דומה למנוע קריסה בצד השני של המפה, למרות שסכנה כזו קיימת. לפי הסוקרים, מרצ בהנהגת תמר זנדברג זוכה ל-5-4 מנדטים ולפיכך עלולה שלא לעבור את אחוז החסימה. גם מפלגה העבודה אינה זוכה ליותר מ-6 מנדטים ברוב סקרים, ומשמעות הדבר שהיא אינה חסינה בפני היעלמות. הפתרון טמון בריצה משותפת בבחירות לכנסת וחבירה לסיעה אחת עד שאחת מהן, או שתיהן יחדיו, יחליטו להיפרד.

העבודה ומרצ הן מפלגות אחיות, למרות שמנהיגי העבודה, רובם ככולם, הקפידו להימנע מקרבת יתר למרצ כדי שלא "יאשימו" אותם בשמאלנות. אבי גבאי אינו שונה מקודמיו, וגם הוא חושש משמאלנות יתר ומעדיף לחבור למרכז, אלא שמאותה סיבה שהוא מהסס באשר לחיבור עם מרצ, חוששים ראשי מפלגות המרכז לקלוט את העבודה המצטמקת מדי יום בסקרים.

כותב שורות אלה קורא למערך בין העבודה ומרצ מאז ראשית שנות ה-90, לאחר שהמערך בין העבודה ומפלגת הפועלים המאוחדת פורק על ידי האחרונה בעקבות הקמת ממשלת האחדות בראשות שמעון פרס ב-1984 ולא הוקם מחדש. העליתי את הצורך בכך הן כחבר בהנהגת מפלגת העבודה והן כאשר עברתי ב-2003 למרצ ונבחרתי לעמוד בראשה. חבירה כזו הייתה יכולה להגביר כוחות - לאחר הבחירות האחרונות ב-2015, למשל, יכול היה מערך כזה לאפשר לשתי התנועות להקים סיעה של 29 חברים ולהוות כוח משמעותי מול הליכוד עם 30 המנדטים שלו. כיום מדובר ב"מערך הצלה", לא רק לשתי המפלגות אלא למחנה המרכז-שמאל כולו. בלי מרצ או בלי העבודה אין סיכוי להקים גוש חוסם לאחר הבחירות ב-9 באפריל.

אחרי הכל, מדובר בשתי מפלגות התומכות באופן גלוי בפתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שתיהן חילוניות, ושתיהן מבקשות לבטל את החקיקה הלאומנית הקיצונית שאומצה באופן ציני על ידי נתניהו וחבריו. "יומרץ רבין", סיסמת הבחירות של מרצ ב-1992, הייתה כל הסיפור על רגל אחת: מרצ היא דיפלומטית פחות, בהירה יותר, ואינה פוזלת לשותפים קואליציוניים עתידיים, בעוד שהעבודה רואה את עצמה, אפילו בחולשתה, כמפלגת שלטון פוטנציאלית ולכן נוטה יותר לפשרות אידאולוגיות. ה-DNA של העבודה הוא נכונות לעמוד בראש קואליציה או, לפחות, להיות חלק ממנה, ואילו של מרצ הוא אופוזיציוני, אבל תפישות העולם קרובות מאד. חברי כנסת רבים ממפלגת העבודה היו יכולים לראות את עצמם ללא היסוס גם כחברי כנסת של מרצ.

יש המציגים את העבודה כמפלגה מטריאליסטית שעוסקת בנושאים של כאן ועכשיו, ואת מרצ כמפלגה פוסט-מטריאליסטית המרשה לעצמה לעסוק בטווח רחוק יותר (כמו התחממות כדור הארץ, בעיות סביבה, וכו') ובהפרת זכויות אדם לא רק בישראל אלא גם מחוצה לה. גם אם זו אבחנה מלאכותית וחדה מדי, היא מצביעה על אופי ההבדלים בין שתי המפלגות. אם וכאשר תוקם המסגרת המשותפת, עלולים ההבדלים ליצור מתח אך באותה מידה גם לאפשר שיתוף פעולה וחלוקת עבודה כך שיעסקו גם באתגרי ההווה וגם באתגרי המחר. אין מדובר באיחוד ציני או טכני בלבד, אלא באיחוד משפחות.

נמצא ב: Israeli elections

ד"ר יוסי ביילין מילא תפקידים שונים בכנסת ובממשלות ישראל. תפקידו הממשלתי האחרון היה שר המשפטים והדתות. לאחר שפרש ממפלגת העבודה עמד בראש מפלגת מרצ. בין השאר יזם את תהליך אוסלו, את הבנות ביילין-אבו מאזן, את יזמת ז'נווה ואת פרוייקט תגלית.

x
keyboard_arrow_up

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept