ישראל פולס

המכנה המשותף שמחכה למחנה השמאל-מרכז

p
המחבר
בקצרה
עשר שנות שלטונו של הימין המתנחלי העמיקו את חוסר האמון של הפלסטינים באופציה המדינית והנציחו את משטר האפרטהייד בשטחים. מול האיום הזה, על המפלגות שמשמאל לליכוד להתאחד ולהציע תקווה בדמות מימוש הסכם וואי.

יש אומרים שהבחירות האלה נועדו בעיקר לשמש קרש הצלה לראש הממשלה בנימין נתניהו מהרשעה פלילית. אחרים מאמינים שב-9 באפריל יבחרו אזרחי ישראל בין הנצחת שלטונה של ממשלה ימנית-קלריקלית לבין ממשלת מרכז-ליברלית. בכל מקרה, נראה ש"עסקת המאה" המובטחת של הנשיא טראמפ, זו שהייתה אמורה להעמיד בראש סדר היום את סוגיית הסכסוך הישראלי-ערבי ופתרונו, תזכה לכל היותר להערת שוליים במערכת בחירות 2019. פוליטיקאים יהודים שמגלגלים בלשונם את המילה "שלום", או ממלמלים את צירוף האותיות כ-י-ב-ו-ש, נחשבים במקרה הטוב להזויים ובמקרה הרע לשמאלנים מבית מדרשה של מרצ.

הסכסוכים הפנימיים בזירה הפלסטינית תורמים את חלקם לספקנות הגוברת בקרב הציבור הישראלי והפלסטיני בנוגע למתווה שתי המדינות. את הוואקום הדיפלומטי הזה ממלאות קריאות בצד הישראלי לסיפוח חד-צדדי של שטחי הגדה המערבית ותביעה בצד הפלסטיני  לפתרון מדינה אחת בין הים לירדן. התוצאה זהה: מוות, אלימות, סבל, גזל, ייאוש. אבל בניגוד לגישה הרווחת בשיח הפוליטי והציבורי - יש יציאת חירום מהתהום.

אכן, הסיכוי שהממשלה הבאה, יהיה הרכבה אשר יהיה, תצליח לדלג על המשוכות ולהגיע לקו הסיום של המשא ומתן, דומה לסיכוי שיו"ר מרצ תמר זנדברג תחליף את בנימין נתניהו בלשכת ראש הממשלה. עשר שנות שלטונו של הימין המתנחלי בראשות נתניהו העמיקו את חוסר האמון של הפלסטינים באופציה המדינית. קשה להאשים אותם. השינוי המהותי ביותר של מציאות הכיבוש שחוללו הסכם אוסלו [1993] ואלפי שעות המשא ומתן שהתקיימו ברבע המאה שחלפה מאז הוא תוספת של יותר מ-300 אלף מתנחלים. כך, הדרך היחידה לשכנע את הפלסטינים ואת שאר העולם, שמתווה שתי המדינות אינו פייק פתרון, היא שינוי בפועל של המציאות בשטח. מראה של קומץ בריוני מאחזים מפונים מאדמה שדודה טוב ממשמע אוזניים על תריסר "פריצות דרך" במשא ומתן.

כל המפלגות שמשמאל לליכוד תומכות באופן תיאורטי בפתרון מדיני. המצע של יש עתיד מזהיר כי הקיפאון המדיני וההשקעה בהתנחלויות מרוחקות ומבודדות מהווים סכנה ממשית לעתידה ולקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. המחנה הציוני (לפני פירוקו) קרא לחדש את המו"מ על הסדר קבע עם הפלסטינים, על בסיס עיקרון ההיפרדות ושתי מדינות לאום לשני עמים. אפילו במצע כולנו, החברה בממשלת נתניהו-בנט, אפשר היה למצוא תמיכה בפשרה טריטוריאלית (היום אין לכך זכר באתר של המפלגה).

אך מה יעשו המפלגות הללו אם וכאשר יזכו באמון הציבור הישראלי, כדי לשקם את אמונו של הציבור הפלסטיני בנכונותה של ישראל לשלם את מחיר השלום, ולא כמס שפתיים? רב אלוף במילואים בני גנץ חייב גם הוא להתייחס לשאלה הקריטית הזאת.

כדי להציג שינוי ולהציע תקווה, כל שיהיה עליהם לעשות הוא לממש הסכם בינלאומי שנושא את חתימתו של ראש הממשלה נתניהו בכבודו ובעצמו. במסגרת הסכם וואי מ-23 באוקטובר 1998, נתניהו התחייב להעביר 13% משטחי הגדה ממעמד של שטח C שבשליטה ישראלית מלאה (כ-60% מהגדה) לידי הפלסטינים (1% לשטחי A ו-12% לשטחיB ). בנוסף לכך, ישראל התחייבה להעביר 14.2% משטח B לשטח A.

כבר אז, נתניהו נבהל מאיומי המתנחלים. הוא עצר בזמנו את התהליך לאחר העברת שני אחוזים בלבד מ-C ל-B ו-7.1% מ B-ל-A. ראש הממשלה אהוד ברק, שתפס את מקומו של נתניהו ב-1999, התחייב בספטמבר אותה שנה (מזכר שארם) ללוח זמנים מזורז למימוש הסכם וואי, אך גם הוא לא עמד בפני לחצם של שותפיו מהימין המתנחלי. 

את העברת שטחי C לפלסטינים יש להתחיל בהתנחלויות המבודדות ובבקעת הירדן. סקר מקיף שנערך בסוף 2013 הראה כי 28.8% מבין כמאה אלף הישראלים המתגוררים בהתנחלויות המבודדות שממזרח לגדר הביטחון מעוניינים להתפנות תמורת פיצוי כספי. סקרים זהים, שנערכו בשנים 2008 ו-2012, גם הם על ידי מרכז מאקרו לכלכלה מדינית, בשיתוף עם תנועת "עתיד כחול לבן",  הראו תוצאות דומות. לפי הסקר, התושבים היהודים של בקעת הירדן ואזור ים המלח מגלים את הנכונות הגבוהה ביותר להתפנות בהקדם; 43.1% מהם מעוניינים בפינוי מרצון תמורת פיצוי לפני הסדר מדיני וללא קשר אליו.

ראש השב"כ לשעבר אלוף (מיל') עמי איילון, ממייסדי " עתיד כחול לבן", הצביע השבוע בשיחה עם אל-מוניטור על נתונים המלמדים על כך שחלק ניכר מהציבור היהודי תומך בויתורים טריטריאליים. כך, לדברי עמי איילון, סקרים פנימים שמצויים בידו ושנערכו בתקופת ״הסכינאות בירושלים״ הצביעו על נכונות של יותר מ-60% בקרב האוכלוסיה היהודית בישראל לחלק את ירושלים ולהעביר את השכונות הפלסטיניות לפלסטין! סקר פנימי שנערך בסוף קיץ 2018 הראה, כי 50% מהנשאלים מעדיפים את פתרון שתי המדינות לשני עמים, לעומת ארבע אחוזים בלבד שתומכים במדינה אחת. השאר, יותר מ 40%, לא יכולים להחליט.

בניגוד להתנתקות החד צדדית מגוש קטיף וצפון השומרון בשנת 2005, פינוי ההתנחלויות המבודדות חייב להיעשות בתיאום עם הרשות הפלסטינית. במקביל למימוש הסכמי וואי ושארם, הממשלה החדשה תצטרך לפתוח במשא ומתן רציני לפתרון כל נושאי הליבה, בהם גבולות והתנחלויות, ירושלים, פליטים וביטחון. כל ניסיון לנתק בין שני הנתיבים הללו הוא מתכון בדוק להנצחת סכסוך הדמים הישראלי-פלסטיני ומשטר האפרטהייד בשטחים. אין שחיתות מוסרית גדולה יותר, ואין סכנה חמורה יותר לדמוקרטיה. מול האיום הזה, על מפלגות השמאל והמרכז להתאחד ב-9 באפריל ובבוקר שלמחרת. 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept