ישראל פולס

ד"ר אבו אל-עייש: רק רציתי שצה"ל יתנצל

p
המחבר
בקצרה
עשר שנים אחרי הטרגדיה שפקדה אותו, דחה בית המשפט את תביעת הנזיקין שהגיש ד"ר אבו אל-עייש נגד מדינת ישראל בגין הרג שלוש בנותיו ואחייניתו במהלך מבצע "עופרת יצוקה". למרות הכל הוא לא זונח את פעילותו למען השלום.

בית משפט המחוזי בבאר שבע דחה בשבוע שעבר [27 בנובמבר] את תביעת הנזיקין שהגיש ד"ר עז א-דין אבו אל-עייש נגד מדינת ישראל בגין הרג שלוש בנותיו ואחייניתו במהלך מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה לפני עשר שנים בדיוק [דצמבר 2008 - ינואר 2009] מפגיעת שני פגזי טנק בביתו שבג'בליה.

ביום שישי 16 בינואר 2009, ישבתי באולפן ערוץ 10 כשמכשיר הטלפון שלי צלצל. עניתי לשיחה, כששמעתי את אבו אל-עייש זועק "הם הרגו את הבנות שלי", החלטתי ללחוץ על הרמקול של המכשיר הסלולרי ולהשמיע את זעקותיו בשידור חי. בעקבות השידור התיר צה"ל לאבו אל-עייש להעביר לבתי חולים בישראל בני משפחה אחרים שנפגעו באירוע. השידור ההוא זעזע את הצופים כי לפתע למספרי הנפגעים מעזה נוספו פנים וקולות. 24 שעות מאוחר יותר הכריז ראש הממשלה אהוד אולמרט על הפסקת אש חד צדדית.

את תביעת הנזיקין הגיש אבו אל-עייש כדי שישראל תביע התנצלות על הרג בנותיו. הוא סיפר לי כי ההתנצלות הייתה חשובה לו יותר מהפיצויים שתבע. הרי ממילא תיכנן לתרום את כספי הפיצויים לקרן שהקים בקנדה, אשר מעניקה מלגות לימודים לנשים צעירות במזרח התיכון כולל מישראל.

לטענתו, צה"ל ידע במהלך המבצע בעזה כי בביתו בג'בליה מתגוררת משפחה שאינה מעורבת בטרור. ואכן, על כך העדתי בעצמי בבית המשפט אליו זומנתי להעיד על האירוע. יומיים לפני שנורו פגזי טנק על ביתו, הגיע כוח צה"ל בטנק אל הבית וכיוון לעברו את קנהו. אבו אל-עייש התקשר אליי מבוהל. הפניתי אותו לשידור ברדיו, והוא סיפר למאזינים בבהלה על הטנק מול ביתו. לאחר השידור, הורה צה''ל ליחידת הכוח שפעלה באזור להתרחק מהבית. אבו אל-עייש חש בטוח, משוכנע שצה"ל יודע שבבית הזה גרים רופא שעובד בישראל ושמונת ילדיו, המבקשים לעבור את המלחמה בשלום. יומיים אחר כך פילחו זעקותיו את אולפן השידור כשמירר בבכי "הם הרגו את הבנות שלי".

לאחר הטרגדיה ניסו בצה"ל לטפול עליו כי אש נורתה עליהם מביתו. משטענה זו לא הוכחה, נטען כי בגופן של שתי נפגעות נמצאו רסיסים שאינם תואמים את החימוש של צה"ל.

נכחתי בבית המשפט בתהליך הצגת העדויות ושמעתי הן את דבריו של המומחה מטעם צה"ל סא"ל ערן תובל, שבדק את הרסיסים, והן את דברי המג"ד שהורה על ביצוע הירי. בין השניים התגלעה סתירה  באשר לסוג הפגזים שנורו. המומחה קיבל מהצבא את הרסיסים לבדיקה ונאמר לו שמדובר בפגז מסוג ''חלולן''. הבדיקה שלו נערכה על סמך ההנחה הזאת. אבל המג"ד סיפר שהפגז היה מסוג "מעיך". התנהגות הרסיסים בשני המקרים שונה מאוד, מה שמעמיד את תוצאות הבדיקה בספק, ובעצם הופך את הבדיקה ללא רלוונטית.

אבל השופט שלמה פרידלנדר לא ייחס לכך משמעות. "אני מעדיף את עדותו המקצועית של המומחה בעניין הזה", קבע השופט בפסק הדין, "מה גם  שהמג"ד לא היה בטוח בזיכרונו השונה. המג"ד הינו קצין חיל הרגלים ולא קצין שריון, ואני מניח שהכשרתו לא כללה שינון הפרטים הטכניים של סוגי הפגזים השונים...יתכן שטעה בעדותו,'' אמר השופט.

המומחה גם הודה שאין לו רישום של "שרשרת המסירה" של הרסיסים. הוא לא ידע מי מסר למי את המעטפות עם הרסיסים שהוצאו מגוף הפצועים, כיצד תוייגו ומדוע לא הייתה שום אסמכתא רשומה לכך. דבר לא נכתב, מה שהיקשה עליו לדייק בבדיקתו, עשר שנים אחרי האירוע. גם כאן השופט נטה לטובת צה"ל: "מקובלת עלי עדות המומחה, כי חרף עובדה זו, שהמומחה תלה אותה בהקשרה של הבדיקה שהיה מבצעי ולא משפטי , אין לפקפק בתוצאותיה.''

המג"ד העיד כי לאחר שנורו שני הפגזים, עלה מהבית עשן שחור שאינו אופייני לפגיעת פגז בדירה רגילה אלא לפיצוץ משני של חימוש המצוי בזירה. נוכח עדות המומחה כי נמצאו רסיסים שאינם תואמים את החימוש של צה"ל, טענה המדינה כי הפגזים פגעו בסליק שהוטמן בבית, התפוצץ וגרם להרג הבנות. מנגד טען אבו אל-עייש כי העשן השחור, אם היה כזה, נגרם לאחר שבלוני הגז התפוצצו ואש אחזה בבית. השופט קיבל את עמדת המדינה וקבע: "בבית הרופא היה חימוש שאינו בשימוש צה"לי אלא בשימוש ארגוני טרור, ואשר התפוצץ עקב פגיעת הפגזים הצה"ליים בדירת הרופא והגביר את הנזק...אמונתי כי הרופא לא היה מעורב ולא ידע על כך".

בראיון לאל-מוניטור טוען עורך דינו של אבו אל-עייש, חוסיין אבו חוסיין כי ניהל מאות תיקים בנושאים כאלה "ובפסיקת בית המשפט הזה חוש הצדק מתקומם". לדבריו, צה"ל שינה מספר פעמים את גרסאותיו. "כל טענת הסליק היא תמוהה", הוא אומר, "מכיוון שאיש לא ראה את העשן. זו טענה שנסמכת על דבריו של מג"ד גולני, שנתן את הוראת הירי מחמ"ל מרוחק ורק סיפרו לו אחר כך על זה. איך על סמך קביעה זו קבע בית המשפט שהיה סליק תחמושת?"

אבו אל-עייש, שבחר לתבוע את מדינת ישראל בבית משפט אזרחי ישראלי ולא בהאג, יצא חבול ומוכה מההליך המשפטי. בית המשפט לא הסתפק בקביעה כי הייתה זו תוצאה של פעילות מלחמתית (ולכן לפי החוק המדינה פטורה מתשלום פיצויים), אלא גם הטיל בו דופי מבלי שהדברים הוכחו מבחינתו מעבר לכל ספק.

בית המשפט יכול היה, על סמך העדויות הסותרות, לקבוע שאין ראיות מספיקות ולא לנסות להעריך שאולי אחיו הצעירים של אבו אל-עייש העלימו עין מהטמנת סליק בביתם. הנחה זו של השופט לא התבססה על שום עדות. היא נועדה רק להעניק הסבר מאולץ לסתירה בין העדויות של צה"ל לבין ההכרה בכך שהרופא הוא איש שלום שלא היה מעלה בדעתו להיות איש טרור, לא כל שכן לאפשר לארגוני טרור להסליק חומרי חבלה בביתו .

במהלך המשפט העיד כאמור המג"ד שהורה לירות את שני הפגזים לעבר ביתו של אבו אל-עייש. השופט התיר לו להעיד מאחורי פרגוד כדי שהקהל באולם לא יזהה אותו. זו הייתה סיטואציה מצמררת. רק הצוותים המשפטיים יכלו לראות את המג"ד והרופא נפגשים בפעם הראשונה. אבו אל-עייש התיישב והביט על הקצין שהוראתו גרמה להרג בנותיו, בעוד המג"ד מנסה להסביר את השיקולים שהביאו אותו לבצע את הוראת הירי.

''הסתכלתי לו בעיניים", מספר אבו אל-עייש בשיחה עם אל-מוניטור. "אני מבין שיכולה הייתה להיות טעות, טעויות קורות, אבל רציתי לשמוע אותו אומר 'טעיתי, אני מצטער שעקב ההחלטה נהרגו בנותיך שאהבת כל כך'. במקום זה שמעתי ממנו רק התחמקויות והסברים לא משכנעים".

למרות הכל, אבו אל-עייש לא זנח את פעילותו למען השלום. לפני הטרגדיה הוא התגאה כי יילד בבית החולים סורוקה בבאר שבע יותר תינוקות יהודים מכול רופא אחר. עשר שנים אחרי הרג בנותיו, הוא עדיין ממשיך להטיף לדו-קיום ולשלום. " לא אשנא", הוא חוזר ואומר. הוא מאמין באמת ובתמים שיום יבוא ולא יהיו עוד קורבנות בשני הצדדים. "אם לא אאמין בזה, לא אוכל להעניק יותר תקווה לילדיי ששרדו", הוא מדגיש. כעת הוא שוקל לערער לבית המשפט העליון, לא רק משום שהוא מאמין בצדקת דרכו אלא גם משום שהוא מאמין עדיין ביסודותיה של מערכת המשפט הישראלית.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: idf, israeli-palestinian conflict, war on gaza, cast lead, gaza strip, civilian casualties

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept