אוסטרליה הרחוקה איננה חברה קבועה במועצת הביטחון וגם לא נמנית על מועדון המזרח התיכון הנכבד המכונה "הקוורטט". בדרך כלל עמדותיה בנוגע לסכסוך הישראלי-הפלסטיני הן בתצורת "העתק הדבק" של מדיניות הממשל התורן בוושינגטון. והנה, בימים אלה החלטתה של אוסטרליה להכיר במערב ירושלים כבירת ישראל [15 בדצמבר] העלתה אותה לכותרות מדורי המזרח התיכון בתקשורת העולמית. הנפת דגל אוסטרליה מעל משרדים חדשים לענייני סחר וביטחון שייפתחו בירושלים, ראויה בדוחק להערת שוליים בדפי ההיסטוריה של הסכסוך. אולם, לשון ההחלטה, ויותר מכך שלל התגובות המגוונות שליוו אותה, מייצגים נאמנה את מצבו העגום של מה שמכונה "תהליך השלום". קשה למצוא דוגמא טובה יותר להפיכתו של משא ומתן מדיני לסחר-מכר ציני.
נתחיל בהכרזה של ראש ממשלת אוסטרליה, סקוט מוריסון, בנאום שנשא בסידני, כי ממשלתו מכירה במערב ירושלים כבירת ישראל. עם זאת, הוא הדגיש, "אנו מצפים להעביר את השגרירות שלנו למערב ירושלים לאחר השגת הסדר קבע וכתמיכה בו". אבל אם מכירים – למה לא מעבירים? אולי בגלל "הפקעת הקרקעות, ההריסות וההתנחלויות שמערערות את השלום ותורמות למבוי הסתום (בתהליך המדיני)", כדברי מוריסון באותו נאום.
