רמת הגולן היא קלף מיקוח להסדר כולל בצפון

רוב ראשי הממשלה ב-25 השנים האחרונות קיימו משא ומתן על נסיגה מרמת הגולן, לרבות נתניהו בתקופת כהונתו הראשונה, וסביר מאוד להניח כי הם ימשיכו לעשות זאת גם בעתיד, גם אם לפני בחירות יכריזו הכרזות אחרות.

al-monitor .

אוק 15, 2018

בשבוע שעבר ביקר ראש הממשלה בנימין נתניהו ברמת הגולן, וחנך את אתר המורשת הלאומי "עין קשתות" [8 באוקטובר]. זו הייתה עבורו הזדמנות לחזור על עמדתו, לכאורה, בנושא הגולן. הרי מדובר בפתיחתה של שנת בחירות. "ישראל בגולן היא ערובה לביטחון", קבע נתניהו, "ישראל בגולן היא עובדה שהקהילה הבינלאומית חייבת להכיר בה. כל עוד זה תלוי בי, הגולן יישאר בריבונות ישראל, אחרת איראן וחיזבאללה יישבו על שפת הכינרת".

לא כולם התלהבו מהכרזותיו. שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, הבהיר כי כל שינוי במעמדה של רמת הגולן בלי אישור מועצת הביטחון של האו"ם, יהיה בבחינת הפרה של ההסכמים הקיימים [10 באוקטובר]. גם אמריקה של טראמפ לא התלהבה לתמוך בדברי נתניהו, ומחלקת המדינה הזדרזה להצהיר כי המדיניות האמריקאית באשר לרמת הגולן לא השתנתה.

בניגוד לטענה של הימין בישראל כי הגדה המערבית איננה שטח כבוש אלא שטח במחלוקת, כיון שרק בריטניה ופקיסטן הכירו בריבונות הירדנית עליה, רמת הגולן מוכרת על ידי ישראל כשטח שנמצא בריבונות סורית עד למלחמת ששת הימים [1967]. כאשר סופחה הרמה בבליץ פרלמנטרי בדצמבר1981 (תוך ניצול העובדה שהנסיגה מחצי האי סיני טרם הושלמה, וההערכה כי מצרים תיאלץ לבלוע את המהלך), הבהירו יוזמי החוק כי הדבר לא ימנע משא ומתן עם סוריה על עתיד השטח.

רמת הגולן איננה נמצאת כרגע על סדר היום. איש לא דורש מאתנו להחזיר אותה לסורים בשלב הזה, אך במקביל, אין שום גורם בעולם המוכן להכיר בסיפוחה לישראל – לא לפני דברי נתניהו ולא אחריהם. מבחינת ירושלים, רמת הגולן היא קלף מיקוח, אשר ברגע המתאים עשוי לשמש אותנו כדי להגיע להסדר כולל מול סוריה, איראן והחיזבאללה. הניסיון להעביר לרמה אזרחים ישראליים כשל, ויש בה כיום יותר לא-ישראלים מישראלים. פירוזה מנשק יהיה תנאי ישראלי, ואם ייענה על ידי הסורים – סביר להניח כי ישראל תהיה מוכנה לסגת ממנה. גם את המחלוקת שהתקיימה בין הצדדים באשר לזכותם של הסורים להגיע עד לקו המים של הכינרת ניתן יהיה לפתור על ידי הסדרי נגישות.

מי שמודע היטב לנכונות המתמשכת לסגת מן הגולן הוא נתניהו עצמו, שבתקופת כהונתו הראשונה [1999-1996] ניהל משא ומתן אינטנסיבי על הנסיגה באמצעות ידידו, המיליארדר היהודי רונלד לאודר. מקורבי נתניהו טוענים כי נתניהו היה מוכן במשא ומתן הזה לסגת אל קו המצוקים, ואילו דניס רוס, השליח המיתולוגי של וושינגטון למזרח התיכון, טוען כי מדובר היה בנכונות לנסיגה מלאה, אשר נקטעה בשל וטו שהטיל על כך שר החוץ דאז, אריאל שרון, משנודע לו דבר הערוץ החשאי.

מי שהחל במשא ומתן על רמת הגולן היה יצחק רבין, אשר בתקופת מערכת הבחירות של 1992 הכריז כי רק משוגע ירד מן הרמה. רבין אמנם העדיף לטפל בערוץ הפלסטיני והעריך כי יתקשה מאוד לזכות בתמיכת הציבור הישראלי להסכמי שלום עם סוריה ועם הפלסטינים גם יחד, על הוויתורים הכרוכים בהם, אך נענה ללחץ ממשל קלינטון להתמקד בסוריה. בשיא המהלך, הפקיד בידי מזכיר המדינה, וורן כריסטופר, התחייבות לרדת מן הגולן אם ייענו תביעותיה הביטחוניות של ישראל. תשובתו של חאפז אל אסד לא הייתה חד משמעית ואילו ערוץ אוסלו הבשיל לחתימה, ורבין החליט לשוב אל העדפתו המקורית ולהגיע להסדר היסטורי עם הפלסטינים.

בעקבות רצח רבין נבחר שמעון פרס לראשות הממשלה, והקדיש את מיטב מאמציו המדיניים להסדר עם הסורים. השיחות עם הסורים התקיימו באתר וויי, ונפסקו על רקע סירוב הסורים לגנות את שרשרת פעולות הטרור הפלסטיניות שנערכו בעקבות הפגיעה ב"מהנדס" החמאס, יחיא עייאש [ינואר 1996].

כארבע שנים אחר כך היה זה ראש הממשלה אהוד ברק שביקש להגיע להסכם עם סוריה תמורת נסיגה ישראלית מן הגולן. המהלך, שעבר דרך שיחות שפרדסטאון בינואר 2000, לא עלה יפה, בין השאר משום שברק חשש מדעת הקהל הישראלית, אשר תמכה באופן עקבי בהשארת האיזור היפה הזה בידי ישראל. ברק ראה סקרים שהוכיחו לו כי עמדה זו לא השתנתה גם כאשר נוכח הציבור בנכונות הסורית לקיים הידברות בנושא הזה בין ראש ממשלת ישראל לשר החוץ הסורי פארוק א-שרע.

אהוד אולמרט היה ראש הממשלה הבא שקיים משא ומתן על נסיגת ישראל מרמת הגולן, והוא עשה זאת באמצעות טורקיה ששמחה לתווך בין הצדדים. המשא והמתן העקיף הזה התקדם באורח משמעותי, ונקטע על רקע מבצע "עופרת יצוקה" [דצמבר 2008] בעזה שהרגיז את טאיפ ארדואן.

כל ראשי הממשלה הישראליים, חוץ מאריאל שרון, קיימו משא ומתן ישיר או עקיף על נסיגה מרמת הגולן ברבע המאה האחרונה, וסביר מאוד להניח כי ראשי הממשלות הבאים ימשיכו לעשות זאת גם בעתיד, גם אם לפני בחירות יכריזו הכרזות אחרות. במערכת הפוליטית יודעים היטב כי רמת הגולן איננה חגורת הביטחון של ישראל, וזוכרים מה עבר על חלק הארץ הזה בתחילתה של מלחמת יום כיפור [1973]. כולם מודעים היטב לקלות הבלתי נסבלת שבה כבשה סוריה את דרום הרמה כולו, וחלקים אחרים מ-1,800 הק"מ הרבועים של השטח, עד שחייליה עמדו, שוב, מול יישובנו בגליל. בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, חקוק המאמץ הכמעט נואש להציל את בתי הילדים בקיבוצי הרמה לפני הגעת השריון הסורי. בדם רב הצליח צה"ל להסיג את הכוחות הסוריים מן הרמה.

כיבושה של הרמה ב-1967 וכיבושה מחדש ב-1973 עלה לישראל במחיר יקר מאוד. הצדקתו תהיה רק אם החזרתה לסוריה תיעשה במסגרת הסכם שלום עתידי, אשר יעניק לישראל ביטחון אמיתי.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:
  • מאמרים בארכיון
  • The Week in Review
  • אירועים מיוחדים
  • הזמנות רק בהזמנה

מאמרים מומלצים

כשביבי נתניהו הפך לשמעון פרס
בן כספית | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
הנקמה המתוקה של הרשימה המשותפת בנתניהו
שלומי אלדר | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
השמאל הציוני אינו צפוי להיעלם
יוסי ביילין | | מרץ 7, 2020
נתניהו לא כשיר לקבל על עצמו את מלאכת הרכבת הממשלה
עקיבא אלדר | הבחירות בישראל | מרץ 5, 2020
כמו ב-1996, ברית המקופחים התייצבה מאחורי נתניהו
מזל מועלם | הבחירות בישראל | מרץ 4, 2020

יותר מ ישראל פולס

al-monitor
הבחירות השלישיות רק הגבירו את הכאוס הפוליטי
מזל מועלם | | מרץ 6, 2020
al-monitor
כשביבי נתניהו הפך לשמעון פרס
בן כספית | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
al-monitor
הנקמה המתוקה של הרשימה המשותפת בנתניהו
שלומי אלדר | הבחירות בישראל | מרץ 6, 2020
al-monitor
השמאל הציוני אינו צפוי להיעלם
יוסי ביילין | | מרץ 7, 2020