ישראל פולס

טראמפ ונתניהו: מחירו של חיבוק הדוב

p
המחבר
בקצרה
חיבוק הדוב של טראמפ מתחיל לחנוק את נתניהו. המשך חנק הפלסטינים עלול להפיל את הרשות הפלסטינית ומאיים על כוונת ראש הממשלה להמשיך ולהשתמש בהסכם אוסלו כבהסכם קבע, להטיל את המחיר הכספי של הכיבוש על העולם ולהמשיך בהתנחלויות.

בנימין נתניהו לא יכול היה לצפות לממשל אמריקאי נוח יותר מבחינתו.

ביל קלינטון תיעב אותו ונתן לכך ביטוי, גם בדיעבד, באוטוביוגרפיה שלו. קלינטון ראה בו כמי שטרפד את הסכם אוסלו, נסוג לרגע אל מימוש חלקי שלו בשיחות שהתקיימו בוואי פלנטיישן ב-1998, וחזר לעצמו מיד לאחר מכן. ברגע שנחת בארץ הכריז נתניהו כי הפעימה השלישית מן הגדה המערבית (מתוך שלוש שנקבעו בהסכם) לא תעלה על אחוז אחד!

את ברק אובמה הציג נתניהו כשונא ישראל. למן הפגישה הראשונה ביניהם בישראל, במהלך מערכת הבחירות של 2008, לא הייתה ביניהם כימיה, ואובמה לא היסס לפני שהכריז, במהלך אותה מערכת בחירות, כי אפשר להיות אוהד ישראל מבלי לתמוך בליכוד. העימות ביניהם הפך לפומבי, ולא עזרו אפילו 38 מיליארד דולר שהובטחו כמענק לביטחון ישראל למשך עשר שנים [2016]. הופעת נתניהו בפני שני בתי הקונגרס בנושא ההסכם עם איראן כדי לשכנע את בתי המחוקקים להתנגד למדיניות אובמה [2015] הייתה תקדים ביחסים בין ישראל ומטיבתה, והשפל הגדול ביותר שאליהם נקלעו היחסים.

ההימור של נתניהו על טראמפ וכנגד הילארי קלינטון בבחירות לנשיאות [2016] נראה היה מסוכן מאוד, וכמעט חסר סיכוי. טראמפ גם לא הפליג באמירות פרו ישראליות במהלך מערכת הבחירות. בשלב מסוים הוא אף העז לומר שגם ישראל תאלץ לשלם עבור הסיוע הביטחוני שהיא מקבלת, ופעם אחרת הכריז כי ארה"ב בהנהגתו תהיה נייטרלית בסכסוך הישראלי-פלסטיני, כדי שיעלה בידה לעשות את "הדיל של המאה".

אבל ההימור הצליח. לכאורה. טראמפ לא חזר על תביעותיו לתשלום ישראלי, ולא ניסה להיות נייטרלי בסכסוך. הוא מינה צוות שלום יהודי-ניצי, ועמד בדיבורו באשר להכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות אליה (לחלקה המערבי). בשלב מסוים נראה היה כי נתניהו קיבל את נבחרת החלומות שלו. טראמפ כנשיא שאינו מנסה, אפילו, להיות נייטרלי; ג'ון בולטון, הסמן הימני של מדיניות החוץ והביטחון האמריקאית; וצוות שלום שחברו הבולט, דייוויד פרידמן, שהוא גם שגריר ארה"ב בישראל, איננו מפסיק להסתובב בהתנחלויות, לדבר על הלגיטימיות שלהן ועל הצורך להכיר בסיפוח רמת הגולן.

העברת השגרירות לירושלים הייתה, ככל הנראה, לרוחו של נתניהו. טראמפ עיכב את התהליך: הוא חתם פעמיים על צו שעיכב את החלטת הקונגרס בעניין זה מ-1995 (כל פעם בשישה חודשים), ואפילו לאחר הנאום שבו הכיר בירושלים [דצמבר 2017], טרח להסביר כי העברת השגרירות תארך שנים. זמן קצר לאחר מכן שינה את עמדתו, ונתן יד להעברה מהירה מאד של השגרירות. כשישים הרוגים על גבול עזה, כתוצאה מיום הדמים הקשה ביותר, על רקע חנוכת השגרירות [15 במאי], היו מחיר כבד, אבל לא יצרו גל משמעותי של מחאה בעולם הערבי ואף לא בקרב הפלסטינים עצמם, מה שהוכיח ש"אפשר להתפרע" ומה שהעלה את התביעה הלא פורמלית להכיר בסיפוח הגולן.

אלא שהצעדים הבאים נראו כבר פחות מתאימים לממשלת ישראל. ישראל אמנם מבקרת (ובצדק) את אונר"א, אבל הדבר האחרון שהייתה רוצה הוא לבטל את קיום הארגון באבחת חרב, ולהיכנס לנעליו ברצועת עזה ובגדה המערבית. קיצוץ הסיוע הישיר לפלסטינים (קצתו לתקציב, ורובו לארגונים ולמיזמים שונים בתמיכת ה-USAID), מקרבים את מימוש הסיוט הגדול ביותר של נתניהו: סגירת הרשות הפלסטינית והטלת עול מימון תחזוקת הכיבוש על ישראל. הוא גם מבין כי מיקוד הסיוע האמריקאי כולו לרשות במימון התיאום הביטחוני, הינו מצב איתו עבאס לא יוכל להשלים, ואשר ייאלץ את עבאס לזרוק את המפתחות.

החלטת הממשל האחרונה, להפסיק את מימון בתי החולים במזרח ירושלים [8 בספטמבר], ודאי לא התקבלה בהשראת נתניהו. קשה לדעת אם טראמפ מבחין בין ירושלים ובין הגדה המערבית, והאם הוא מודע לכך שעל פי החוק הישראלי ירושלים המזרחית נמצאת – על בתי החולים שלה – בריבונות ישראלית; אבל נתניהו יודע היטב, כי אם ארה"ב לא תתקצב את בתי החולים הפלסטיניים בעיר, תיפול המשימה הזו, מיידית, על ישראל.

חיבוק הדוב מתחיל לחנוק. לאחר כל החלטת ענישה אמריקאית כזו או אחרת, נתניהו מברך עליה בפומבי, אך קשה להאמין כי איננו חושש מגל הענישות הבא. עכשיו מסתבר כי אין מדובר בגישות מדיניות זהות. טראמפ חש, ככל הנראה, אהדה לישראל, וגם לנתניהו עצמו; צוות השלום שלו קרוב יותר לתפישת "הבית היהודי" מאשר לתפישתו של ראש הממשלה, אבל כוונתו המוצהרת של הממשל והעמדה שעליה חוזר הנשיא פעם אחר פעם היא רצון לפתור את הסכסוך, ולהוכיח כי רק טראמפ או חתנו מסוגלים לעשות מה שכל קודמיהם ב-70 השנים האחרונות נכשלו להגשים: שלום במזרח התיכון.

נתניהו חזר בו, למעשה, מנאום בר-אילן שלו ב-2009, שבו תמך בפתרון שתי המדינות (למרות הסתייגויות מרובות שהעלה), כאשר אמר, ערב הבחירות האחרונות [2015] כי פתרון זה לא יתממש כל עוד הוא ראש ממשלה. כשנדמה היה לו כי טראמפ מבקש להזדרז ולהציג את תכניתו בעצרת האו"ם בימים הקרובים, מיהר ואמר, בגילוי לב מפתיע, כי אין צורך למהר בחשיפת התכנית [24 באוגוסט].

בשלב הנוכחי, טראמפ מהווה איום על כוונת נתניהו להמשיך ולהשתמש בהסכם אוסלו כבהסכם קבע, להטיל את המחיר הכספי של הכיבוש על העולם, ולהמשיך בהתנחלויות. ראש הממשלה ממלא בסיפורנו את תפקיד עורך הדין הקשיש, שהעביר לבנו (טראמפ, במקרה שלנו), את כל תיקי המשרד. למחרת בא אליו הבן בפנים שמחות והודיע לו שהצליח לסגור תיק מסוים, שהיה פתוח עשרות שנים. האב נזף בו, והסביר כי התיק הלא גמור מימן את לימודיו של הבן, את דירתו ואת מכוניתו, ויכול היה עוד להמשיך בכך שנים ארוכות, אלמלא "פתר" הבן את הבעיה... אם חנק הפלסטינים יפיל את הרשות הפלסטינית, יתחיל נתניהו להתגעגע לאובמה!

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

ד"ר יוסי ביילין מילא תפקידים שונים בכנסת ובממשלות ישראל. תפקידו הממשלתי האחרון היה שר המשפטים והדתות. לאחר שפרש ממפלגת העבודה עמד בראש מפלגת מרצ. בין השאר יזם את תהליך אוסלו, את הבנות ביילין-אבו מאזן, את יזמת ז'נווה ואת פרוייקט תגלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept