ישראל פולס

טראמפ מול קואליציית ה"שלום אחר כך"

p
המחבר
בקצרה
אם הנשיא האמריקאי באמת מתכוון להציג בקרוב תוכנית שלום, הוא ימצא מולו קואליציה של שחקנים אזוריים - כולל ישראל, הרשות הפלסטינית והקוורטט הערבי - שכל מאמציהם יופנו למטרה אחת: לדחות את הצגת התוכנית לעתיד הרחוק ביותר האפשרי.

ביום רביעי (22 באוגוסט), בהפרש של שעות אחדות, זכתה ממשלת נתניהו לשתי מקלחות צוננות.

בראיון לסוכנות הידיעות רויטרס, אמר יועצו של טראמפ לביטחון לאומי, ג'ון בולטון, הנחשב לאוהד של נתניהו ולסמן הימני של הממשל האמריקאי, כי ארה"ב לא שינתה את עמדתה לגבי מעמד רמת הגולן. די היה בכך כדי לסתום את הגולל על ניסיונות בחודשים האחרונים מצידם של מספר ישראלים לנצל את נשיאותו של דונלד טראמפ, ובפרט את אי בקיאותו בענייני המזרח התיכון, כדי לשכנעו להכיר בסיפוח הגולן לישראל.

זמן קצר לאחר הראיון של בולטון הופיע טראמפ עצמו באסיפה פוליטית בווירג'יניה המערבית. לקראת סוף דבריו (שבהם הציג את הישגיו השונים בכהונתו) התפאר בכך ש"הסיר את (נושא) ירושלים מהשולחן", כיוון שהעביר את השגרירות מתל-אביב לירושלים. קצת קשה להבין כיצד הוסר הנושא, והאם טראמפ חושב באמת כי מאחר שהשגרירות הועתקה, יוותרו מעתה הפלסטינים על תביעתם לבירה במזרח ירושלים. אבל לאחר ההצהרה הזאת, הטיל טראמפ את ה"פצצה", שלפיה עכשיו יקבלו הפלסטינים "משהו טוב", ושישראל תצטרך לשלם מחיר גבוה יותר במו"מ עם הפלסטינים, בתמורה להכרה האמריקאית בירושלים כבירתה.

רכבת ההרים הטראמפית מותירה אותנו, מאז ראשית המירוץ לנשיאות, פעורי פה. פעם אחר פעם, אנו מנסים להבין מה באמת רוצה האיש ומה תוכניותיו, ומגלים, כל פעם מחדש, את גבולות יכולת ההבנה שלנו. בנושא המזרח תיכוני הוא כבר אמר כמעט הכל: שיהיה נייטרלי בסכסוך הישראלי-פלסטיני, כדי שיוכל להתקבל על ידי שני הצדדים כמתווך הוגן; שהוא תומך בעמדות ישראל באשר להסדר הקבע, שמצדו יוכל הפתרון להיות מדינה אחת או שתיים, ובלבד שהצדדים יסכימו ביניהם על כך; שאם יתקבל פתרון של מדינה אחת, ראש הממשלה שלה יהיה, כנראה, איש בשם כמו מוחמד משום שיהיה בה רוב פלסטיני; שהוא יהיה הנשיא שיעביר את השגרירות האמריקאית מתל-אביב לירושלים; שאין לו ברירה אלא לבקש מהקונגרס (פעמיים) לדחות את ההעברה כי תהיה לכך השלכה על המו"מ העתידי; שהוא מכיר בירושלים כבירת ישראל וכי יעביר את השגרירות לירושלים, אם כי הדבר יארך שנים אחדות, בגלל הצורך לבנות שגרירות חדשה; שיעביר את השגרירות מיד על ידי הפיכת הקונסוליה במערב העיר לשגרירות. הוא אמר כי המהלך האמריקאי בירושלים יחייב את ישראל לשלם מחיר; אחר כך הבהיר כי זה החליט על המהלך כמחוות ידידות לישראל, וכי אין עליה לשלם דבר; ובשבוע שעבר התגבר, כנראה, יצר המסחר שבו, כדי לחזור ולדרוש תשלום מישראל על אותה המחווה.

האם קהל אוהדיו בווירג'יניה המערבית שמע את הגרסה האחרונה? האם משמעות הדבר היא שתוכנית הממשל לשלום במזרח התיכון (״עסקת המאה״ כפי שכינה אותה הנשיא) תוצג על ידו בנאומו בעצרת האו"ם בחודש הבא? אין לדעת. מה שברור הוא שטראמפ הבין כי לא החסידה מביאה את השלום, וכי בסוף יהיה עליו להגיע למשהו שאיננו שונה בהרבה מן הפרמטרים של קלינטון משנת 2000, מהיוזמה הערבית שנולדה שנתיים אחר כך, או מיוזמת ז'נבה שנוצרה על בסיס הפרמטרים הללו ב-2003 (לכותב שורות אלה היה חלק בניסוחה). אם כך הדבר – הוא ימצא מולו קואליציה של שחקנים אזוריים, שכל מאמציהם יופנו בשבועות הבאים למטרה אחת: לדחות את הצגת התוכנית לעתיד הרחוק ביותר האפשרי.

נתניהו ציפה לתוכנית אמריקאית ברוח רעיונות ״השלום הכלכלי", שאינה סוגרת שום אופציה באשר לעתיד, ובד בבד אינה דורשת שום הכרעה היסטורית עכשיו. חזונו האמיתי הוא להנציח את הסכם אוסלו כפתרון קבע בלתי מוכרז, כדי להמשיך את התיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית ולממן את המשך הכיבוש הישראלי באמצעות המדינות התורמות לתקציב הרשות. מובן שתוכנית שכזו תידחה על ידי הפלסטינים על הסף, ואז הוא לא יתקשה להציג את מחמוד עבאס כסרבן שלום סדרתי. ברגע שמתברר כי לא זו התוכנית האמריקאית, נתניהו מעדיף שלא תוצג.

עבאס מבין שלא יוכל לצפות לתוכנית שלום מעשית שהוכנה על ידי יועצים אשר כמה מהם עומדים מימינו של נתניהו (כמו שגריר ארה"ב בישראל). הוא יסכים לחזור לשולחן המו"מ רק אם תכלול התוכנית הכרה אמריקאית – ולו מושהית – בבירה פלסטינית במזרח ירושלים ובכך שהגבול בין שתי המדינות יתבסס על קווי 67', ואין הוא מאמין כי זו תהא התוכנית. כדי שלא לשחק לידי נתניהו כמי שאיננו פרטנר, מוטב לו שהתכנית האמריקאית לא תבוא לעולם.

"הקוורטט הערבי" לתהליך השלום (מצרים, ירדן, סעודיה ואיחוד האמירויות) חושש למצוא את עצמו בפינה לא נוחה, בין ארה"ב, שעמדתה מול איראן מקובלת עליו, ובין המחויבות לפלסטינים, שדעת הקהל הערבית תומכת בהם. חלק ניכר מהמנהיגים הערבים ציני מאוד לגבי ההנהגה הפלסטינית, ואינו מבין את התעקשותה, אך את ביקורתו הוא מטיח בחדרים סגורים. ראשי הקוורטט לא יוכלו לתמוך בתוכנית אמריקאית שאינה מתבססת על חלוקת הארץ לשתי מדינות, ועל חלוקת ירושלים. אם זו איננה התוכנית – הם יבקשו לדחותה. בקשת הדחייה של המלך עבדאללה כבר הודלפה לתקשורת.

טראמפ יוכל לעמוד על כך ששלום ישראלי-פלסטיני יהיה תרומה גדולה לאינטרסים הגיאו-סטרטגיים של ארה"ב, יציל את ישראל מאובדן הרוב היהודי, יעניק עצמאות לעם הפלסטיני, ויאפשר שיתוף פעולה גלוי ויעיל בין המדינות הפרגמטיות באזור נגד הקיצוניות האיסלאמית. בשלב זה נדמה שהוא מוכן להתמודד עם קואליציית הדחייה.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

ד"ר יוסי ביילין מילא תפקידים שונים בכנסת ובממשלות ישראל. תפקידו הממשלתי האחרון היה שר המשפטים והדתות. לאחר שפרש ממפלגת העבודה עמד בראש מפלגת מרצ. בין השאר יזם את תהליך אוסלו, את הבנות ביילין-אבו מאזן, את יזמת ז'נווה ואת פרוייקט תגלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept