ישראל פולס

תקדים דומא: האם גם בתי דין צבאיים יפסלו הודאות שנגבו בעינויים?

p
המחבר
בקצרה
שופטי בית המשפט המחוזי בלוד – שפסלו הודאות של הנאשמים בביצוע הפיגוע בדומא ושחררו למעצר בית את אחד מהם, הניפו אות אזהרה לחוקרי השב"כ ושיגרו מסר לבתי הדין הצבאיים: דגל שחור מתנוסס מעל הודאה שנגבתה בעינויים.

בית המשפט המחוזי בלוד הורה אתמול [12 ביולי] לשחרר למעצר בית (עם איזוק אלקטרוני) את א', המואשם במעורבות ברצח משפחת דוואבשה בדומא לפני שלוש שנים [יולי 2015] ומצוי במעצר מזה כשנתיים וחצי.

פיגוע ההצתה בבית משפחת דוואבשה – בו נספו ההורים סעד וריהאם ותינוקם בן השנה וחצי עלי, ובנם אחמד בן ארבע נפצע באורח קשה – הסעיר את ישראל. לרבים בציבור הישראלי היה קשה לקבל שטרוריסטים יהודים אחראים לזוועה הזו. החשודים בביצוע הפיגוע נעצרו כעבור כארבעה חודשים על ידי השב"כ, שהתייחס אליהם כטרוריסטים לכל דבר. גם שיטות החקירה נגדם היו בהתאם. תחילה נמנע מהם לראות עורך דין, כפי שנוהג השב"כ בעצורים פלסטינים, בניסיון לחשוף את תא הטרור היהודי שפעל בגדה ואיים להצית אינתיפאדה בשטחים.

לטענתם של החשודים, הופעל עליהם לחץ רב כולל טלטולים, בדיוק כפי שחוקרי שב"כ נוהגים לחקור חשודים הנחשבים "פצצה מתקתקת". במהלך החקירה במתקני השב"כ, אחד החשודים, פעיל הימין עמירם בן אוליאל, הודה בהשלכת בקבוקי תבערה לעבר בית משפחת דוואבשה. עצור נוסף, א', שהיה אז קטין ושמו אסור לפרסום, הודה כי היה שותף לתכנון הפיגוע יחד עם בן אוליאל. ב-2016 הוגש נגדם כתב אישום חמור.

לאחר שפגשו השניים את עורכי הדין שמימן עבורם ארגון הימין "חננו", הם טענו כי הודאותיהם הוצאו מהם בכוח וכי אולצו להודות במעשה שלא ביצעו. לפני כחודש [20 ביוני] פסל בית המשפט המחוזי בלוד הודאות של הנאשמים שנגבו ב"אמצעים מיוחדים" או עינויים. "האמצעים הללו פגעו פגיעה חמורה בזכות היסוד של הנאשמים לשמירה על שלמות הגוף והנפש. כמו כן נפגע כבודם של הנאשמים", כתבו שלושת השופטים בהחלטתם. הודאות אחרות נותרו קבילות.

"ברור שהשב"כ גרם כאב פיזי וסבל לנחקר על מנת לגרום לו להודות", אמר לאחר ההכרעה עוה"ד יצחק בם, סנגורו של בן אוליאל, "שיטת משפט המכבדת את כבוד האדם אינה יכולה להשלים עם קבלת הודאות שנגבו בעקבות גרימת סבל פיזי מכוון כראיות במשפט".

אתמול כאמור הורו השופטים לשחרר למעצר בית בתנאים מגבילים את א'. "החלטת בית המשפט מאשרת את מה שטענו לכל אורך הדרך, בננו עבר עינויים קשים במהלך החקירות", אמר אביו לאחר מכן.

החלטת בית המשפט הפתיעה את השב"כ. בהודעה שפרסם הארגון נאמר כי חקירות השב"כ הינן מרכיב חשוב ומרכזי בסיכול טרור באשר הוא ובפענוח פיגועים קשים, וכי המידע שמתקבל בחקירות שב"כ מציל חיי אדם רבים ומהווה תרומה אדירה לביטחון המדינה.

ובכל זאת הפעם, בשונה ממלחמתו בטרור הפלסטיני, במסגרתה השב"כ מפעיל שיטות חקירה "מיוחדות" נגד מי שמכונים "פצצות מתקתקות" וזוכה להערכה על סיכול פיגועים, הוא ספג נזיפה מבית המשפט. האם זכות היסוד להגנה על שלמות הגוף והנפש שמורה רק לחשודים יהודים?

סוגיית שיטות החקירה של השב"כ, קרי שימוש באמצעי לחץ פיזי ועינויים, הגיעה לדיון בבתי המשפט בישראל פעמים רבות. כמעט כל אסיר פלסטיני הנחשד בפעילות טרור מכיר את השיטות שזכו לשמות גנאי, כגון טלטולים, תנוחת "שבאח" (כבילה לכיסאות נמוכים), כריעת צפרדע, מניעת שינה, חשיפה לטמפרטורה נמוכה מאוד ("המקרר"), ועוד.

השב"כ טען כי כשמדובר ב"פצצה מתקתקת", אלו שיטות הכרחיות כדי לסכל פיגוע מתוכנן ולהציל חיי אדם. בשנת 1999, בעתירה שהגיש הוועד נגד עינויים, פסק בג כי "חקירה סבירה היא חקירה ללא עינויים, ללא יחס אכזרי או בלתי אנושי כלפי הנחקר, וללא יחס משפיל כלפיו".

אבל שיטות החקירה "המיוחדות" של השב"כ לא נפסקו לחלוטין. דו של ארגון בצלם ושל הוועד נגד עינויים שפורסם בשנה שעברה [2017] מביא עדויות שנגבו ממאות פלסטינים, ומהן עולה כי "הלחץ הפיזי" להוצאת הודאות מהם נמשך וכי המערכת המשפטית מקבלת את ההתנהלות הזאת כעובדה.

"שופטים צבאיים מאשרים כמעט אוטומטית את הארכות המעצר ואת התמשכות ההתעללות וההחזקה בתנאים בלתי אנושיים", נטען בדו"ח, "פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה מעניקים חסינות מלאה לחוקרי השב"כ; שופטי בג"ץ דוחים באופן שיטתי עתירות נגד מניעת מפגש של נחקרים עם עורכי דינם ובכך מאפשרים את המשך ההתעללות בהם".

בדו"ח נטען עוד כי "ממעקב שמנהלים ארגוני זכויות האדם לאורך שנים עולה כי מאז שנת 2001 ועד היום לא נפתחה ולו חקירה פלילית אחת בגין תלונה שהוגשה נגד חוקרי שב"כ, על אף מאות התלונות שהוגשו לרשויות המוסמכות".

לא זכור מקרה בו בית דין צבאי מחק הודאה של חשוד פלסטיני בפעילות טרור או השתייכות לארגון טרור משום שהודאתו הוצאה ממנו בכוח ותחת עינויים.

מנגד, בית משפט אזרחי פסל כעת הודאות שנגבו בעינויים ויצר תקדים. הוא שחרר למעצר בית נאשם בפעילות טרור, אף שבחקירות שלא תחת עינויים הוא הודה בביצוען.

לא קשה לנחש מה היה קורה אם בית משפט בישראל, צבאי או אזרחי, היה מורה לרשויות לשחרר למעצר בית מחבל פלסטיני שרצח משפחה יהודית בדם קר, רק כי ההודאה נגבתה ממנו בעינויים. האם לא הייתה קמה סערה ציבורית גדולה? האם מנהיגי הימין לא היו תוקפים את בית המשפט על זילות חייהם של נפגעים בפעולת טרור רצחנית?

שופטי בית המשפט המחוזי בלוד, כנראה בלי שכיוונו לכך, הניפו אות אזהרה לחוקרי השב ושיגרו מסר לבתי הדין הצבאיים: מעתה לא ניתן להתעלם לחלוטין מהודאה שנגבתה בעינויים, דגל שחור מתנוסס מעליה.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: torture, israeli courts, shin bet, israeli-palestinian conflict, jewish terrorism, dawabsha, douma

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept