ישראל פולס

האם הפגנות הגדר בעזה יתפשטו גם לגדה?

p
המחבר
בקצרה
ככל שהפגנות הגדר בעזה יימשכו, מספר הנפגעים יגדל וחמאס ימשיך לפעול באין מפריע בגדה בניסיון לגייס את צעיריה, המחאות המקומיות במחנות הפליטים יתרחבו ויתעצמו. כל עימות כזה עלול להיות קטלני ולהצית אש בכל שטחי הגדה.

קשה לומר שהתרחיש הזה היה בלתי צפוי. בשבוע האחרון התרבו העימותים בגדה בין צעירים פלסטינים לכוחות צה"ל, הפגנות ספונטניות של הוצאת זעם על המתרחש בגבול עזה. בנבי סאלח שבדרום הר חברון נהרג ביום רביעי [6 ביוני] מאש כוחות צה"ל עז-אדין תמימי. לטענת הצבא תמימי יידה אבנים לעבר כוח צה"ל שפעל באזור והוא נורה ונהרג. במחנה הפליטים ג'ילזון ליד רמאללה נרשמים כמעט מדי יום עימותים אלימים בין צעירים לבין כוחות צה"ל הכוללים יידוי אבנים וזריקת בקבוקי תבערה. כך גם במחנות פליטים אחרים בגדה כמו בבית לחם, בשכם ובג'נין.

מערכת הביטחון דנה בתרחיש הזה – תושבי הגדה מתעמתים עם צה"ל כהזדהות עם מחאת הגדר של תושבי עזה, עוד מתחילתן של הפגנות הגדר. החשש מהתפרצות אלימה בגדה גבר ככל שעלה מספר הפלסטינים ההרוגים והפצועים ברצועה ותמונותיהם הציפו את תחנות השידור הערביות ואת הרשתות החברתיות.

בשונה מעזה הסגורה הרמטית מכל עבריה ומוקפת גדר שקשה לפרוץ אותה, המציאות הטופוגרפית של הגדה מורכבת ומסובכת יותר על אף חומת ההפרדה (שלא הושלמה עד תומה מאז האינתיפאדה השנייה). החיכוך בין תושבי הגדה הפלסטינים, המתנחלים וחיילי צה"ל הוא רב. כל עימות אלים בין הצדדים על רקע המתיחות בעזה עלול להיות קטלני ולהצית אש בכל שטחי הגדה.

רצועת עזה והגדה הן שתי ישויות גיאוגרפיות נפרדות, רחוקות זו מזו. מאז הפיכת חמאס ברצועה לפני יותר מעשור [2007] הן התרחקו גם מנטאלית. הניכור בין עזה לגדה הפך מודגש עם השנים עד כי נדמה שכל שטח הוא בעל צביון לאומי משלו.

אמנם, רבים מתומכי הפת"ח בגדה רואים בתנועת חמאס אחראית לגסיסתה של הרצועה ומזדהים עם מצוקת תושבי עזה לאורך שנות הסגר. כך, כשאבו מאזן הטיל סנקציות על חמאס מהן נפגעו תושבי הרצועה, המחאה כלפיו בגדה הייתה גלויה וארסית. אך למרות כל זאת, כל השנים צעירי הגדה היו עסוקים בעיקר במצבם הכלכלי העגום ובמצבה של הרשות הפלסטינית. עזה התרחקה מהם והם התרחקו ממנה. את מצוקתה וכאביה הם ראו רק ממסכי הטלוויזיה או שמעו מבני משפחה וחברים שחיים בעזה הסגורה.

לאורך השנים, מחאתם וזעמם של צעירי הגדה על המתרחש ברצועה תורגמו לעימותים בשטח בעיקר במהלך המבצעים הצבאיים בעזה, כאילו נזכרו שמדובר בעצם בבני עמם וחובה עליהם להפגין ואפילו לנקום את דמם.

במהלך שלושת מבצעי צה"ל ברצועה: עופרת יצוקה (2009-2008), עמוד ענן (2012) וצוק איתן (2014), מנגנוני הביטחון הפלסטינים מנעו בכוח כל מחאה בגדה מחשש לכאוס שישפיע לרעה על תפקודה של הרשות הפלסטינית. חששם היה שמחאה המונית תוביל לעימות רחב עם כוחות צה"ל בגדה – עימות אשר ייצא משליטה ויסכן את קיומה של הרשות עצמה.

מצבו של אבו מאזן היום שונה מבעבר. כמי שסופג השפלות חוזרות ונשנות מצד ישראל וארה"ב, כל ניסיון להורות למנגנוני הביטחון להילחם בניצני הזעם במחנות הפליטים עלול לגרום לו להיראות כמשתף פעולה עם האויב. אם בעבר אבו מאזן היה מסוגל לספוג טענות כאלה נגדו ולהפגין סוג של אומץ לב ותבונה מדינית ופוליטית, וכך למשל להצליח לחנוק בשיטתיות את גל טרור היחידים שפרץ באוקטובר 2015, הפעם נראה שהוא אינו מתכוון לנקוף אצבע. אבו מאזן לא יורה לעצור את הפגנות הזעם נגד ישראל, אף שגם הוא רואה בחמאס אחראי עיקרי למצבה של עזה ממנה גורשו אנשיו ב-2007.

שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל, אותו הגדיר אבו מאזן בעבר כמקודש, עודנו נמשך אבל בהוראת יו"ר הרשות נמנעים הדרגים הבכירים של מנגנוני הביטחון מלשתף פעולה בפתיחות עם צה"ל והשב"כ. כל מהלכי התיאום שמתקיימים עם הישראלים מוצנעים מאוד.

הבעיה איננה רק כעסו של אבו מאזן על מדיניותה של ישראל כלפיו, אלא גם על כך שצה"ל אינו מכבד את הסכמי אוסלו, המגבילים את פעולת כוחותיו בשטחי A. על פי דיווחים פלסטיניים, כמעט בכל יום מבצעים כוחות מיוחדים של צה"ל מעצרים בשטחים שבאחריותה הביטחונית של הרשות. המוטיבציה של בכירי מנגנוני הביטחון הפלסטינים נמצאת בשפל והיא מזכירה את ימי האינתיפאדה השנייה. אין להם רצון לבצע את העבודה המלוכלכת עבור הישראלים "כפויי הטובה" כלשונם.

לזה צריך להוסיף פרמטר נוסף. מנהיגי חמאס מעוניינים להרחיב את מחאת הגדר העממית גם לשטחי הגדה והם עושים זאת בגלוי ובלי חשש. הם פעלו במסגדים בגדה במהלך חודש הרמדאן באין מפריע. הביטחון המסכל של הגדה, שבעבר היה עוצר את פעילי חמאס על פעילות שהוגדרה "נגד האינטרס הפלסטיני", מתעלם מהנעשה במסגדים ומקריאת חמאס לצעירים לעשות מעשה ולעמוד לצד אחיהם הגיבורים מעזה. המסר ברור – הזדהות עם עזה צריכה להתבצע לא רק בלב אלא גם במעש. אם לשפוט זאת על פי האווירה המתגבשת בשטחים בשבוע האחרון, המסר נקלט ומבוצע הלכה למעשה.

מבחינת מערכת הביטחון, כל עוד אין מדובר במחאה פלסטינית המונית וסוערת בכל שטחי הגדה אלא רק בהפגנות ובעימותים מקומיים, צה"ל מסוגל לבלום את המחאה גם בלי סיוע מנגנוני הביטחון הפלסטינים. אבל ככל שהפגנות הגדר בעזה יימשכו, מספר הנפגעים יגדל, וחמאס ימשיך לפעול במטרה לגייס את תושבי הגדה, הרי שהמחאות המקומיות כנראה יתרחבו ויתעצמו. ישראל, שעושה כך נדמה הכל כדי שאבו מאזן יוכיח שהוא נון-פרטנר, תאלץ להתמודד אז בשתי חזיתות סוערות שלא ישקטו מעצמן.

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את נצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012).
ב-2010 יצא לאקרנים סרטו ''חיים יקרים'' אשר הוקרן בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי של טורונטו וזכה אף בפרס ''אופיר''. הוא בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית ומתגורר בנס ציונה.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept