ביום שישי (15 ביוני) ימלאו 11 שנים לסגר על רצועת עזה, אבל הקבינט המדיני-ביטחוני קיים לראשונה רק השבוע (10 ביוני) דיון בהסדרה אפשרית מול חמאס. בעשור האחרון הגיעו לישראל בדרכים עקיפות כמה הצעות שתכליתן למצוא פתרונות הולמים למשבר הכלכלי הקשה שפקד את הרצועה בעקבות הסגר, בתמורה להפסקת אש ארוכת טווח. אבל בירושלים העדיפו להתעלם ולנסות להרתיע את חמאס באמצעות שימוש בכוח - שיטה ששוב ושוב התבררה כלא אפקטיבית. הנחת העבודה הזאת גררה את ישראל לשלושה מבצעים צבאיים נרחבים, דרדרה את מעמדה בעולם ולא הביאה שקט לדרום. האם מישהו האמין באמת ובתמים שאפשר לסגור את רצועת עזה על שני מיליון תושביה בלי שיהיו לכך השלכות ביטחוניות, הומניטריות ובינלאומיות?
ישראל בחרה במתווה הלחץ הכלכלי על חמאס (מלבד מסיוע הומניטרי) מתוך הנחה שגויה שהתנועה תקרוס במהירות ותאלץ לוותר על שלטונה בעזה. אולם המצב הזה, שהיה אמור להימשך רק כמה ימים או שבועות, הפך למדיניות קבועה וארוכת שנים. מערכת הביטחון נגררה אף היא למימוש המדיניות השגויה שהגיעה לאבסורד. ב-2010 נחשף כי המינהל האזרחי הכין רשימות מזון וחומרי גלם במסגרת "הסיוע ההומניטרי", מתוכן סולקו מוצרים שהוגדרו כמותרות. על בסיס התפיסה הזו אפילו הכוסברה הוגדרה כמותרות שאין להעביר לתושבי עזה. זאת אף זאת, במינהל הכינו מצגת שבה חישבו כמה קלוריות נדרש אדם בוגר בעזה לצרוך ביום כדי לא להגיע לרעב.