ישראל פולס

חמאס מבין רק כוח? מסתבר שגם ישראל

p
המחבר
בקצרה
מה גרם לקבינט המדיני-ביטחוני לדון עכשיו בהסדרה מול חמאס, 11 שנים אחרי תחילת הסגר הכושל על עזה? ספק אם הדיון הזה היה מתקיים אלמלא חוסר האונים של ישראל מול ההפגנות ההמוניות שחמאס ארגן על גדר הגבול, וחוסר יכולתה להסביר את מספר ההרוגים הפלסטינים.

ביום שישי (15 ביוני) ימלאו 11 שנים לסגר על רצועת עזה, אבל הקבינט המדיני-ביטחוני קיים לראשונה רק השבוע (10 ביוני) דיון בהסדרה אפשרית מול חמאס. בעשור האחרון הגיעו לישראל בדרכים עקיפות כמה הצעות שתכליתן למצוא פתרונות הולמים למשבר הכלכלי הקשה שפקד את הרצועה בעקבות הסגר, בתמורה להפסקת אש ארוכת טווח. אבל בירושלים העדיפו להתעלם ולנסות להרתיע את חמאס באמצעות שימוש בכוח - שיטה ששוב ושוב התבררה כלא אפקטיבית. הנחת העבודה הזאת גררה את ישראל לשלושה מבצעים צבאיים נרחבים, דרדרה את מעמדה בעולם ולא הביאה שקט לדרום. האם מישהו האמין באמת ובתמים שאפשר לסגור את רצועת עזה על שני מיליון תושביה בלי שיהיו לכך השלכות ביטחוניות, הומניטריות ובינלאומיות?

ישראל בחרה במתווה הלחץ הכלכלי על חמאס (מלבד מסיוע הומניטרי) מתוך הנחה שגויה שהתנועה תקרוס במהירות ותאלץ לוותר על שלטונה בעזה. אולם המצב הזה, שהיה אמור להימשך רק כמה ימים או שבועות, הפך למדיניות קבועה וארוכת שנים. מערכת הביטחון נגררה אף היא למימוש המדיניות השגויה שהגיעה לאבסורד. ב-2010 נחשף כי המינהל האזרחי הכין רשימות מזון וחומרי גלם במסגרת "הסיוע ההומניטרי", מתוכן סולקו מוצרים שהוגדרו כמותרות. על בסיס התפיסה הזו אפילו הכוסברה הוגדרה כמותרות שאין להעביר לתושבי עזה. זאת אף זאת, במינהל הכינו מצגת שבה חישבו כמה קלוריות נדרש אדם בוגר בעזה לצרוך ביום כדי לא להגיע לרעב.

במקביל, כל ההצעות להודנה (הפסקה אש ארוכת טווח) שחמאס העביר לישראל לאורך השנים האלה נדחו על הסף. ישראל המשיכה בלחץ הכלכלי ובמהלומות צבאיות בניסיון למגר את שלטון חמאס ולמנוע ממנו לירות רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל, ונמנעה מלקיים אפילו דיון אחד בשאלה המתבקשת: האם הסגר השיג את מטרותיו - או שאולי רק הגביר את המוטיבציה של חמאס להתעצם?

בין 2008 ל-2014 נהרגו בשלושה מבצעים צבאיים יותר מ-4,000 פלסטינים. עשרות אלפים נפצעו. גם עשרות ישראלים נהרגו במהלך השנים האלה. כל זה לא שיפר את מצבה הביטחוני של ישראל. תושבי הדרום מנהלים את חייהם כבר יותר מעשור בין שגרה מתוחה לאזעקות ״צבע אדום". כל ההבטחות שמהלומות צבאיות יצליחו להסיר מעליהם את איום הרקטות והפצמ"רים התגלו כחסרות כיסוי.

טיעון ישראלי נוסף היה שאם יוסר הסגר על עזה, חמאס ינצל זאת כדי להאיץ את ההתחמשות שלו. אבל גם הטיעון הזה לא עמד מעולם במבחן המציאות. בקיץ 2014 (מבצע צוק איתן) התברר שלמרות המצור על הרצועה, הארגון הפלסטיני הצליח להגדיל את טווח הרקטות שברשותו, ואיים על עריה הגדולות של ישראל במשך 51 ימים. גם לאחר שהתברר אז שהסגר לא מנע מחמאס לבנות מערך נרחב של רקטות ארוכות טווח, בירושלים לא שקלו פתרונות אחרים כמו הסדרה.

רוב ההצעות שהונחו השבוע בפני הקבינט המדיני-ביטחוני הוכנו וגובשו כבר לפני שנים. הדרג הביטחוני, במיוחד בשנות כהונתו של הרמטכ"ל הנוכחי, רב-אלוף גדי איזנקוט, הבין שלחץ כלכלי כבר לא יפיל את חמאס, וכי יש לחשוב מחוץ לקופסה כדי להחזיר את הביטחון לדרום הארץ. אין מדובר על פתיחת הסגר לחלוטין או על היענות לדרישות חמאס להקים נמל ימי ושדה תעופה ברצועה. ההצעות הנבחנות הן הגדלת כמות החשמל שמוכרת ישראל לרצועה, מעבר של חומרי בנייה לתיקון תשתיות ולבניית מתקני התפלה, מתן היתרים לפועלים מעזה לעבוד בישראל ומעבר חופשי לסוחרים, פיתוח אזור תעשייה במעבר ארז, והוצאת תוצרת חקלאית ומוצרי תעשייה מעזה לגדה. רק בשלב מתקדם יותר ייבחנו בהדרגה התוכניות הגדולות יותר, כמו זו של שר התחבורה ישראל כץ להקמת נמל ימי צף מול חופי עזה. את כל זה ניתן היה לאשר כבר לפני שנים ואולי גם לחסוך הרבה דם ודמעות משני הצדדים.

אז מה גרם לראש הממשלה נתניהו להחליט עכשיו שהגיע זמן ההסדרה? מתברר שכמו שהפוליטיקאים בירושלים נוהגים לומר על חמאס - גם ישראל מבינה רק את שפת הכוח. ספק אם דיון ההסדרה היה מתקיים אלמלא ההפגנות ההמוניות של תושבי הרצועה מול גדר הגבול עם ישראל והחשש שצה"ל יאלץ להתעמת מדי שבוע עם אלפי מפגינים, ולספוג ביקורת בינלאומית חריפה על הרג אזרחים נואשים ולא חמושים.

מנהיגי חמאס בעזה הבינו היטב שמה שרקטות הקסאם ומנהרות הטרור לא הצליחו לעשות - לשנות את התפיסה של ישראל כלפי רצועת עזה - יעשו הפגנות הגדר. בכל העימותים האלימים בעשור האחרון, טענה ישראל שצה״ל נאלץ להגיב (בכוח) על ירי רקטות חסר אבחנה נגד תושבי הדרום. על אף הגינויים שישראל ספגה בעולם על שימוש מופרז בכוח ופגיעה מסיבית באזרחים חפים מפשע ברצועה, הטענה הזאת בדרך כלל התקבלה בהבנה יחסית. אבל הניסיון הישראלי כעת להסביר את עשרות ההרוגים הפלסטינים בהפגנות הגדר מירי צלפי צה״ל הצליח הרבה פחות. לכן אין לקבינט ברירה אלא לקבל את המלצות הדרג הביטחוני. הישיבה הראשונה בנושא אמנם הסתיימה בלי החלטות, אבל דבר אחד בטוח: שרי הקבינט כבר מבינים שאי אפשר לסגור ולהרעיב שני מיליון פלסטינים. חבל שפעם נוספת, הם החלו לשקול מהלכים הגיוניים רק כשגבם אל הקיר.

 

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את נצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012).
ב-2010 יצא לאקרנים סרטו ''חיים יקרים'' אשר הוקרן בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי של טורונטו וזכה אף בפרס ''אופיר''. הוא בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית ומתגורר בנס ציונה.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept