ישראל פולס

יש פתרון לסוגיית השיבה

p
המחבר
בקצרה
מצד אחד, אף תוכנית שלום אינה יכולה לפסוח על סוגיית זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. מצד שני, הסוגיה הזאת נחשבת לסדין אדום גם בעיני רוב אנשי השמאל הציוני בישראל. אחד הפתרונות היצירתיים הוא קליטתם של מיעוט סמלי מפליטי 48׳, והענקת פיצוי כספי ליתר.

בנאומו המוקלט ששודר בטקס חנוכת השגרירות האמריקאית בירושלים ב-14 במאי אמר נשיא ארה״ב דונלד טראמפ, כי "ארצות הברית נותרה מחויבת לחלוטין לסייע בהשגת הסכם שלום בר-קיימא". את אנשי מחנה השלום הישראלי המצומק, ההכרזה הזאת כלל לא עודדה. בסוף השבוע דיווחה סוכנות הידיעות אי-פי, כי הממשל האמריקאי מתכנן להציג בחודש הבא את תוכנית השלום שלו. במחנות הפליטים הפלסטינים הידיעה הזאת לא עוררה התרגשות רבה.

המחאה בגבול רצועת עזה, בכותרת "צעדת השיבה הגדולה", הציבה את בעיית פליטי 48׳ בראש השיח הציבורי. תוכנית שלום, ועל אחת וכמה "עסקת המאה", אינה יכולה לפסוח על סוגיית זכות השיבה שלהם. אם לגבי שאר נושאי הליבה (גבולות, ירושלים, התנחלויות וביטחון) ניתן אולי לגשר על הפערים בין הצדדים, זכות השיבה נחשבת לסדין אדום גם בעיני רוב אנשי השמאל הציוני. המראות של רבבות פלסטינים מסתערים על הגדר כשבידיהם דגלי פלסטין אישרו לכאורה את טיעון הדגל של הימין, כי ויתור על השטחים שנכבשו ב-67׳ לא יביא מזור לסכסוך עם הפלסטינים.

הטקסט הבא, שתושבת עזה רנה שוביר פרסמה באתר We Are Not Numbers ושתורגם לעברית באתר "שיחה מקומית", יכול כביכול לאשר זאת.

שוביר מספרת כי ביום האדמה הפלסטיני, 30 במארס, היא הצטרפה עם בני משפחתה לצעדה ליד הגבול עם ״פלסטין הכבושה״. היא התחייבה שכל יום, עד 15 במאי, יום השנה לנכבה, "נתיישב ליד הגבול כדי להזכיר לעולם שיש לנו זכות לחזור הביתה... כולם היו מאוחדים שם תחת דגל אחד ומוטו אחד: יש לנו זכות לחזור למולדת ההיסטורית של הפלסטינים. תחושת האחדות הרחבה הזו חסרה זה זמן רב, במיוחד בעזה... לאיש מאתנו אין משהו יקר להפסיד יותר ממה שכבר הפסדנו – את ביתנו".

חשוב לשים לב ששביר מבכה את הבית שאבד ומדגישה את זכותה "לחזור הביתה". הדגש על המילה "זכות". היא אינה מבקשת לשוב בפועל לאשקלון או ליפו, תביעה שפוסלת מראש את פתרון שתי המדינות. ליהודים עמדה ותעמוד לעולם הזכות להתגעגע ולבקר בבתי אבותיהם בחברון ואף לקבל פיצוי כספי. הזכויות הללו אינן מצדיקות את פינויים של הפלסטינים שמתגוררים באותם בתים עשרות שנים. גם נשיא הרשות מחמוד עבאס אמר בנובמבר 2012 בראיון לחדשות 2, כי למרות שהוא פליט מצפת כהגדרתו - הוא אינו מצפה לשוב לשם. "עבורי, פלסטין זו מדינה בגבולות 67' - לצידה של מדינת ישראל", אמר אבו מאזן.

שלושה סקרים מקיפים שנערכו במחצית הראשונה של 2003 בקרב 4,500 משפחות במחנות הפליטים בלבנון, ירדן והשטחים הכבושים, מראים שרוב הפליטים מצדדים בעמדתו של אבו מאזן; רק עשרה אחוזים רוצים לחזור לישראל, לעומת 72 אחוז שמעדיפים להיקלט במדינה פלסטינית או לקבל פיצויים כספיים. הסקר נתקל בביקורת נוקבת מצד חוגים פלסטינים קיצוניים, שמתנגדים לכל ויתור על זכות השיבה. הם אף איימו באלימות על ראש מכון המחקר, ד"ר חליל שקאקי. 

בית הדין האירופי לזכויות אדם שדן בעתירה של פליטים יוונים-קפריסאים, קבע במארס 2010 כי אין די בטענה ששטח או נכס מסוים הוא "בית". רוב גדול מקרב 17 השופטים הסכימו כי מאחר שחלפו 35 שנה מאז שהעותרים איבדו את החזקה על רכושם והאוכלוסייה המקומית השתנתה, הפליט יכול לקבל את המגיע לו במזומנים, לא בהכרח באדמה. השופטים הזהירו מפני מצב בו תיקון אי-צדק ישן יגרום אי-צדק חדש (למתיישבים הטורקים). אפשר להסיק מכאן שהחלטת עצרת האו"ם 194 מ-1948 - שלפיה הפליט הפלסטיני יכול לבחור בין שיבה לישראל לבין פיצוי - אינה מקנה זכות אישית לכל פליט לשוב, להבדיל מזכותו לפיצוי. החלטה זו מוזכרת ביוזמת השלום הערבית מ-2002 כבסיס לפתרון צודק ומוסכם של בעיית הפליטים.

עם זאת, פרופסור איל בנבנישתי, מומחה בעל שם למשפט בינלאומי, הדגיש אז בשיחה עמי כי יש הבדל בין מצב שבו אנשים נכנסו לבתיהם של שכנים שנהפכו לפליטים כתוצאה מסכסוך, כמו הסכסוך הקפריסאי, לבין מתנחלים ישראלים שנכנסו ביודעין לשטח שהריבונות עליו שנויה במחלוקת ונתונה למשא ומתן. ובכל זאת, הצד הנפגע, החלש, שמעדיף לחכות עד סוף הדורות ולנפנף ב"זכותו על הארץ", יתעורר יום אחד ויגלה שחלה התיישנות על הזכויות שלו.

פליט 48׳ הצעיר ביותר חוגג השנה את יום הולדתו ה-70. ילדיו, נכדיו ואפילו ניניו נמקים במחנות פליטים ומעבירים מדור לדור את המפתח לביתו בכפר בגליל - בית שבו נולדו כבר שלושה דורות של ישראלים. כדי לעבור על פני מחסום זכות השיבה, ישראל צריכה להכיר בזכותם של הפליטים "המקוריים" שחפצים בכך לשוב לכפריהם. במקביל, עליה לפעול להקמת קרן בינלאומית, שתעניק לפליטים ולצאצאיהם פיצוי כספי על הרכוש שהשאירו מאחוריהם. השפעת קליטתם של מיעוט הפליטים "המקוריים" המבוגרים הללו על המאזן הדמוגרפי בטלה בשישים, לעומת המשך השליטה הישראלית בגדה המערבית ובמזרח ירושלים.

אין בנמצא ולא יהיה מנהיג פלסטיני שירשה לעצמו לוותר על זכות השיבה. אין בנמצא ולא יהיה מנהיג ישראלי שירשה לעצמו להסכים למימושה של זכות השיבה. בין שני הקווים האדומים הללו יש מרחב פעולה למנהיגים שמוכנים לחפש פתרונות יצירתיים לסכסוך הדמים, במקום למצוא  בעיות שינציחו אותו. 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept