ישראל פולס

להיפרד מכור ההיתוך

p
המחבר
בקצרה
במלאת למדינה 70 שנה, הגיע הזמן להשלים עם היותה של מדינת ישראל מחולקת לשבטים ולהפיק מכך תועלת וחוזק. תפקידה של המנהיגות הוא למצוא את המשותף בין הזהויות השונות ולהניח את היסודות לחברה רב תרבותית בריאה.

בראיון מיוחד של ששת ראשי מוסד לשעבר, שהתפרסם בעיתון "ידיעות אחרונות" בערב החג [30 במארס], מביע נחום אדמוני דאגה מהשסעים המתרחבים בחברה הישראלית. אדמוני, שעמד בראש המוסד בשנים 1989-1982, אמר בראיון בין השאר: "זה חזק מאוד עכשיו מבכל תקופה אחרת. הקרע בין דתיים לחילוניים, בין מזרחיים לאשכנזים. כבר כמה שנים שהוא לא נסגר, הוא הולך וגדל".

הריאיון המשותף כולו הוא מעין קינה ואבל על המדינה שהייתה, מצד מי שהיו ועדיין נמנים על אחת הקבוצות החזקות והמקושרות בחברה הישראלית. דברי הביקורת על שסעים מתרחבים נשמעים מוכרים לעייפה, מעין מנטרה שחוקה שפוליטיקאים או אישי ציבור נוטים לעשות בה שימוש, עד שלא ברור מה עומד מאחוריה.

בדרך כלל ה"שסעים בחברה הישראלית" מוצגים באופן שלילי, כמשהו שיש להיפרע ממנו באופן מיידי, מנוגד לדוקטרינת "כור ההיתוך" שאפיינה את המדינה בשנותיה הראשונות אז חתר ראש הממשלה דוד בן גוריון לבנות חברה הומוגנית, לעתים תוך כדי מחיקת מאפייניהם התרבותיים של העולים החדשים.

במלאת למדינה 70 שנה, הגיע הזמן להשלים עם היותה של מדינת ישראל משוסעת ומחולקת לשבטים כחלק ממציאות החיים כאן, ולא רק לרע. זה אמנם תהליך של פרידה ואפילו אבל מבחינת הקבוצה ההגמונית הוותיקה שהקימה את המדינה, הנהיגה והאמינה בכור ההיתוך, אבל במקום להתלונן על המדינה שאבדה כדאי להפנים שמה שהיה לא יהיה עוד.

קבוצות חדשות צוברות כוח על חשבון ההגמוניה הישנה, ותהליכים דמוגרפיים טבעיים משנים את האיזונים כגון העלייה הרוסית הגדולה בתחילת שנות התשעים והריבוי הטבעי הגבוה בקרב חרדים וערבים. לכך יש השפעות עומק על המבנה החברתי – בראש ובראשונה על צה"ל, שמקומו כצבא העם פוחת בשל העובדה שהמאסה הגדלה של החרדים והערבים אינם משרתת.

כחלק מתהליך ההתבגרות החברה הישראלית אינה צריכה לשאוף עוד להיות כור היתוך על פי מודל "הצבר הישראלי", אלא להשלים עם השבטיות ולהפיק ממנה תועלת וחוזק. במקביל לכך, תפקידה של המנהיגות הוא לדעת למצוא את המאפיינים המשותפים הקיימים בין הזהויות השונות, ולהניח את היסודות לחברה רב תרבותית בריאה, שתוכל לתפקד היטב גם בעוד מאה שנה. לשם כך יהיה צורך במציאת מודל חדש לצבא העם ובבניית מערכת חינוך שתדע לשלב בחוכמה בין כל השבטים – לא באמצעות מחיקת האחר אלא בדרך של שימור תרבותו ולעתים שפתו לצד מציאת מעגלים משותפים. זה צריך להיות תפקידה של ההנהגה הפוליטית.

כיום פועלות בישראל ארבע מערכות חינוך נפרדות: חילונית, דתית, חרדית וערבית. יש ביניהם זרות ולעתים עויינות, אך גם מעגלים משותפים לכל ארבעת השבטים אותם צריך למצוא ולפתח, כפי שיש הרבה משותף לבני האדם בכלל.

אירוע שהתרחש בשבוע שעבר במגרש הכדורגל מדגים עד כמה פשוטים, יפים וטבעיים יכולים להיות הדברים בחברה מרובת שבטים, עד שמישהו מגיע ומבעיר אש. במוצאי שבת [24 במארס] התקיים משחק ידידות בין נבחרות ישראל ורומניה, ולראשונה בתולדותיה קפטן הנבחרת הישראלית היה שחקן ממוצא לא יהודי: ביברס נאתכו הצ'רקסי.

נאתכו, בן 30, נולד בכפר כמא שבגליל התחתון. בהיותו בן עשר עברו הוריו למודיעין בשל שירותו של האב במשמר הגבול. השחקן המחונן מפתח בשנים האחרונות קריירה בינלאומית מוצלחת, ולזכותו כבר 50 הופעות במדי הנבחרת. העובדה שלא שר את התקווה בטקס פתיחת המשחק התקבלה בהבנה, אף אחד לא מצפה משחקניה הלא יהודים של הנבחרת לשיר בגאון "נפש יהודי הומיה".

אלא שלמחרת, במהלך ראיון רדיופוני, שחקן העבר והמראיין בהווה אייל ברקוביץ' הסביר לנאתכו שהוא לא יכול להיות קפטן אם הוא לא שר את ההמנון. נאתכו ענה לו בלי להתנצל: אני לא יהודי, איך אתה רוצה שאשיר נפש יהודי הומיה? בהמשך הזכיר גם שאביו שירת 30 שנה במשמר הגבול, "הרבה יותר מהרבה אנשים במדינה הזאת".

דווקא האירוע הזה, שלכאורה מבטא את עוצמת השסעים בין יהודים לערבים בישראל, מדגים איך שסע בעצם יכול להעיד על עוצמה חברתית, ועל כך שגם בין השבטים יש הרבה מהמשותף ונקודות ממשק. ראשית, משפחת נאתכו מתגוררת ביישוב יהודי, מודיעין. האב שירת עשרות שנים במשמר הגבול ונאתכו הבן עשה היסטוריה והפך לקפטן הלא יהודי הראשון של נבחרת ישראל.

עד שבא ברקוביץ', ולצרכי הרייטינג שלו עורר מהומה גזענית וביטל את ההערה הנכונה של שותפתו לראיון אופירה אסייג, אשר ציינה כי גדול שחקני נבחרת צרפת זינדין זידאן הוא ממוצא אלג'יראי ולא שר את ההמנון הצרפתי.

בנאומו בכנס הרצליה בשנת 2015, שרטט נשיא המדינה ראובן ריבלין ארבעה שבטים עיקריים המתקיימים זה לצד זה בחברה הישראלית ושהעוינות ביניהם גוברת: חילונים, דתיים, חרדים וערבים. ריבלין כינה זאת, בצדק רב, "הסדר הישראלי החדש" שנוצר בשל מציאות דמוגרפית בעלת השלכות מרחיקות לכת על החוסן הלאומי של מדינת ישראל. המסקנה שלו הייתה ש"אם חפצי חיים אנחנו, אם חזון המדינה היהודית והדמוקרטית הוא חלום חיינו ומשאת נפשנו, הרי שאנו נדרשים היום להישיר מבט אמיץ למציאות הזאת. וזאת מתוך מחויבות עמוקה למצוא יחד תשובות לשאלות. מתוך נכונות לשרטט יחד, כל שבטי ישראל, חזון משותף של תקוה ישראלית".

מאז חלפו יותר משלוש שנים, ודברי הנשיא הכה מדוייקים נותרו בחלל. אבל הם עדיין נכונים, ממתינים למנהיגות הנכונה שתשכיל לחבק את השסעים.

 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

מזל מועלם היא פרשנית באתר אל-מוניטור לנושאים פוליטיים, וחברתיים פנים ישראליים.

בין השנים 2011-2003 היא שימשה ככתבת הפוליטית של עיתון הארץ, ולאחר מכן הצטרפה למעריב, ככתבת הפוליטית הבכירה וכבעלת טור פוליטי שבועי. במקביל מזל מועלם מגישה תוכנית טלוויזיה שבועית בנושאים חברתיים בערוץ הכנסת.

מזל מועלם היא ילידת מגדל העמק, והחלה את הקריירה העיתונאית שלה במהלך שירותה הצבאי ככתבת במחנה.
היא בעלת תואר שני בלימודי בטחון (במסגרת החוג למדעי המדינה) מאוניברסיטת תל אביב.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept