ישראל פולס

נולדו לרקוד: להקת המחול שסוחפת את הגברים הדתיים

p
המחבר
בקצרה
בישיבות רואים בהם פורצי דרך – גברים חובשי כיפות הקימו את להקת המחול "אנסמבל כעת" בה רוקדים גברים דתיים. אייל עוגן ממייסדי הלהקה: "אנחנו חושפים את הציבור הדתי לאפשרות לבטא את עצמו גם באמצעות הגוף".

"אנסמבל כעת מביא לבמה שאלות של זהות על הגוף האנושי, הישראלי, היהודי, הגברי. הגוף שעבר שינויים עצומים במאה השנים האחרונות. האם הגוף היהודי הגברי מתעטר בתורתו או שאולי כבר בשריריו ובמדיו?  אנסמבל כעת מציע אפשרות שלישית, את הפיוז'ן שיוצר מורכבות ישראלית" – כך מתוארת להקת הרקדנים הישראלים חובשי הכיפות "אנסמבל כעת" באתר מרכז המחול "בין שמיים לארץ" – הבית של הלהקה, המביאה מסר ייחודי לתרבות הישראלית העכשווית. כן, גם לגבר דתי מותר לרקוד. וכן, למורשת היהודית יש בהחלט חלק בזה.

"באקלים המצ'ואיסטי הישראלי לא פשוט להודות שאתה אוהב לרקוד", אומר רונן יצחקי, כוריאוגרף הלהקה ומנכ"ל "בין שמיים לארץ". "אבל בציבור הדתי הייתה דווקא אווירה אחרת, כי בבית הכנסת מתחברים לניגון התפילה, לתנועות, לעצימת העיניים, להתחברות לעולם הרגש הפנימי והפיסי. זה צורך רוחני".

יצחקי מציין את השינוי שעשה המעבר מהיהודי הגלותי לישראלי הגאה: "הגבריות הישראלית-יהודית מכילה את המעבר מהגלות שבה הגברים ישבו כפופים בישיבות אל עבודת אדמה ושמירה בארץ ישראל עם תחילת המאה העשרים. הגברים היהודים הפכו להיות חלוצים חזקים. מכפוף ורכרוכי לזקוף וחזק. זה הכר ליצירה של הריקוד הגברי הישראלי העכשווי". 

ואם כך באקלים הישראלי הכללי, על אחת כמה וכמה בזה הדתי-ישראלי. אייל עוגן, ממייסדי הלהקה, רואה את השינוי שהוא וחבריו חוללו בתפיסת הגוף של היהודי הדתי. "התרגלנו שהגוף ביהדות הוא לא הרבה יותר מסטנד לראש המקבל את כל המשימות החשובות – לימוד תורה, חיי רוח וכו'. באמצעות הריקוד אנחנו חושפים את הציבור הדתי לאפשרות לבטא את עצמו גם באמצעות הגוף".

עוגן, שנולד למשפחה יוצאת תימן, רקד בבית בכל מוצאי שבת ובכל אירוע משפחתי. הצעד התימני הוא בדמו ובנפשו. אך רק כשראה את להקת בת שבע רוקדת למשך שניות ספורות הבין שזה מה שהוא רוצה לעשות. את השניות הללו הוא ראה בישיבה שלו, כשרב הישיבה ביקש להציג לתלמידיו את אופן הריקוד האסור על פי ההלכה. הניסיון הזה לשים גבולות הוא דווקא שפתח את השער לאייל וחבריו.

כשהשתחרר משירות צבאי, ובעקבות מפגש עם יצחקי, הוא מימש את החלום. חוג הריקוד שלהם לגברים דתיים התרחב וצמח, עד שלפני כעשר שנים הפך למרכז מחול של ממש כולל בית ספר לריקוד. שם גם צמחה הלהקה.

הופעתה הראשונה של הלהקה הייתה בפסטיבל של בית אביחי, בקיץ 2010. שם הלהקה נקבע באופן ספונטני כי יהיה אנסמבל כעת (ראשי התיבות של הביטוי מספר תהילים "כל עצמותיי תאמרנה"). הפריצה הגיעה אחר כך כאשר פרופ' ג'ניס רוס מאוניברסיטת סטנפורד, מומחית למחול, ראתה הופעה של הלהקה בתיאטרון ירושלים. היא התלהבה וכתבה עליה טור ב"ניו יורק טיימס".

בהמשך גם התקשורת הישראלית התעניינה בלהקה וכתבות על אודותיה הופיעו בכמה מקומות, למשל בערוץ 1. כתבה זו סיפרה על מורכבות המשימה להביא לעולם הריקוד המקצועי והחובבני את אלה שנרתעו ממנו עד כה, גברים דתיים. כאשר עוקפים את האיסור ההלכתי לראות נשים רוקדות על ידי ריקוד של גברים בלבד, נמצא המענה ההלכתי לצורך שמתברר הוא עמוק מאוד. כיוון שעל נשים דתיות לא נאסר לראות גברים רוקדים, גדל והלך הקהל הדתי שבא להופעות הלהקה והשמועה פרשה כנפיים. 

עוגן אומר כי עד כה הלהקה לא נתקלה בהתנגדות של ממש מצד רבנים מחמירים ולא בקריאות להחרמה. "אולי זה יבוא כשנתפרסם יותר", הוא צוחק. לדבריו, בישיבות נחשבות מהזרם הציוני-דתי המתון יותר רואים בהם פורצי דרך, והלהקה אף הוזמנה להופיע בפני תלמידיהן. מופע זה מציג שילוב של מחול מודרני עם אלמנטים יהודים כתנועות התפילה וטקסטים דתיים. לבוש הרקדנים הוא חרדי לעתים, אך תמיד עם כיפות על הראש.

הופעות הרחוב הן מרגשות במיוחד עבור חברי הלהקה. הצטרפות הקהל והחוויה של השתלבות ברב תרבותיות של עיר מסובכת כמו ירושלים, כשברקע הרכבת הקלה והרעש העירוני, כמו בהופעה ברחוב החבצלת במרכז העיר, ריגשה אותם מאוד.

גם עולם המחול הבינלאומי נפתח בפניהם, למשל דרך הופעות במרכזים יהודים. לקראת הופעה בלונדון הכינה הלהקה קליפ מיוחד שצולם ברחובות ירושלים ולונדון, ומניו יורק שבו חבריה לפני כחודש, כשבהופעותיהם צפה קהל יהודי ישראלי ואמריקאי. כן הופיעה הלהקה בסינגפור ובברצלונה, וההזמנות מוסיפות לזרום.

ההצלחה הובילה להפיכתו של בית הספר למגוון יותר. מגמות הלימוד והסדנאות מציעות מחול בקבוצות נפרדות (גברים, נשים) וגם בקבוצות מעורבות. בראש תחום המוסיקה עומד הקומפוזיטור החרדי פרופ' גדעון לבינסון, שיצירותיו מנוגנות בתזמורות סימפוניות בעולם.

יצחקי אומר כי האינטראקציה של מרכז "בין שמיים לארץ" מתקיימת עם כל הזרמים והיוצרים בישראל מכל ה"שבטים" – חרדים, דתיים, חילונים וגם ערבים, אם כי לדבריו הפרויקטים שבהם שותפים יוצרים ערבים עדיין חשאיים כמעט. למרות זאת, אלמנטים תרבותיים ערביים משולבים בקבוצת המחול החובבנית של המרכז, "מאחיה" שמה. כך בריקוד אחד ישנם אלמנטים יהודים חסידיים לצד דבקה ערבית, והרקדנים לובשים תלבושות של חרדים ולראשם כאפיות. כשרקדו כך בשוק מחנה יהודה בירושלים הצטרפו בעלי הבאסטות לריקוד, ובריקוד בשער יפו הצטרפו עוברי האורח הערבים.

מבחינת יצחקי ועוגן, יש בזה כדי לממש את המוטו של "בין שמיים לארץ": "אנחנו רוקדים על כתפי ענקים ונהנים מעושר תרבותי עתיק יומין...רקדנים, הוגים שחולמים ומגשימים, מוסיקאים, אמנים פלסטיים, משוררים, מפיקים, רבנים, מעצבים ועוד אנשים שיוצרים ביחד נרטיב חדש בתוך עולם השיח הישראלי, על כל גווניו".

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

דני זקן הוא עיתונאי בכיר יוצא רשת ב של קול ישראל, שם היה כתב לענייני צבא, מתנחלים, פלסטינים, כנסת, כלכלה, חרדים ומפלגות חרדיות, דת, משטרה ספורט ועוד. עורך חדשות, עורך ומגיש יומני חדשות ותכניות אקטואליה וספורט. בוגר תכנית נייט וואלאס לעיתונאים מצטיינים באוניברסיטת מישיגן. בוגר תכניות למתקדמים של אקדמיית הביביסי. מנחה סדנאות תקשורת במכון מנדל ובאוניברסיטה העברית, מרצה לתקשורת במרכז הבינתחומי בהרצליה ועוד. יושב ראש אגודת העיתונאים ירושלים בעבר. 

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept