ישראל פולס

ניצחון גוש אמונים על הפנתרים השחורים

p
המחבר
בקצרה
סדרה חדשה מביאה את סיפורן של שתי מחאות שצמחו במקביל בשנות השבעים: המחאה החברתית של "הפנתרים השחורים" ומחאת אנשי "גוש אמונים". כבר אז זיהו מנהיגי "ישראל השנייה" שהפניית תקציבי עתק להתנחלויות באה בעצם על חשבונם.

"אחרי הכל, אם אתה מסתכל על המחאה שלך ועל המחאה שלהם, אתה צריך להצדיע להם. הם אנשים עקביים. הם הלכו אחרי המחאה שלהם, אחרי האמונה שלהם...איפה שיש אמונה יש הצלחה. הם מנצחים כל הזמן". הדובר הוא ימין סוויסה, ממנהיגי מחאת האוהלים של 1977. המבט הנוקב שלו על עצמו ועל חבריו בהשוואה למאבק המתנחלים הוא הרגע המהדהד ביותר בפרק הראשון של הסדרה החדשה "זכות הצעקה", שתוקרן החל מיום ראשון הקרוב [11 במארס] בערוץ 8.

הסדרה המצוינת שיצר אורי רוזנווקס מתעדת מחאות מרכזיות בישראל באמצעות חומר ארכיוני אותנטי. בפרק הראשון ששמו "בין מוסררה לסבסטיה", מובא סיפורן של שתי מחאות שנולדו בתחילת שנות השבעים: המחאה החברתית שהובילה תנועת "הפנתרים השחורים", אשר מקימיה היו צעירים משכונת מוסררה בירושלים, יוצאי מרוקו; ומחאת אנשי "גוש אמונים", מתנחלים דתיים לאומיים, שמנהיגיהם היו ילידי הארץ ממוצא אשכנזי ומבתים מבוססים.

בעוד הפנתרים ביקשו לעורר את זעקת האפליה של מזרחים ולכפות על הממשלה להפנות משאבים לשיפור מצבם, אנשי גוש אמונים נאבקו כדי ליישב את יהודה ושומרון בניגוד לעמדת הממשלה מתוך אמונה אידיאולוגית בשלמות ארץ ישראל.

סיפורן של שתי המחאות מובא בסדרה במקביל, בסדר כרונולוגי של האירועים. לכאורה אין שום דבר המחבר בין שתי קבוצות הצעירים, שבאו מרקעים שונים ופעלו למען מטרות אחרות, אלא שכבר בהתחלה מנהיגי הפנתרים השחורים מצביעים על הזיקה בין ההשקעה הממשלתית האדירה בהתנחלויות המשגשגות לבין אנשי "ישראל השנייה" שנותרים מאחור מבחינה תקציבית-ממשלתית.

מה שמרשים הוא שההקשר הזה נעשה על ידי  מנהיגי "הפנתרים השחורים" – צ'רלי ביטון, סעדיה מרציאנו ויותר מאוחר ימין סוויסה כבר באמצע שנות השבעים. למרות גילם הצעיר הם הצליחו לזהות כבר אז את סדר העדיפויות המוטעה של ממשלות ישראל – הן ממשלות שמאל והן ממשלות הליכוד, אשר הזרימו תקציבי עתק לבניית מפעל ההתנחלויות העצום.

באחד הראיונות עם ביטון הצעיר משנת 1977, הוא מישיר מבט למצלמה ואומר: "אני רוצה גם לפנות למפלגה שנקראת גח"ל שכל הקולות שלה הם מעדות המזרח, מה אתם עושים שאתם לוקחים את כל הקולות האלה? אתם מתעסקים בחברון, בהחזרת השטחים, מה עם האנשים שתומכים בכם, מה איתם?"

למעשה ביטון שואל כבר אז את השאלה שעד היום אינה מרפה, לפחות בצד השמאלי של המפה הפוליטית: כיצד יכול להיות שבני עדות המזרח ממשיכים להצביע לימין? הרי הימין אינו שם את רווחתם בראש סדר העדיפויות, בוודאי בהשוואה לתקציבי העתק שהזרים מחנה הימין לאורך השנים לבניית ההתנחלויות.

מאבקם של הפנתרים, כפי שהוא משתקף באמצעות חומרי הארכיון, הוא מעורר השראה ומרתק בראשוניות שלו, בתמימות ובעוצמה הפנימית של הצעירים, בני העולים ממרוקו, לעמוד מול הממסד ולהבין ברגע האמת ממש את הצלחת תנועת גוש אמונים וההתנחלויות, בעוד הפנתרים אינם מצליחים לשנות באופן משמעותי את מציאות חייהם.

בעוד הפנתרים עוקבים אחר שגשוג ההתנחלויות ומביטים בעיניים כלות אחר ההשקעה הממשלתית בהן, ראשי גוש אמונים אינם רואים בפנתרים איום או מקור להשוואה – הם פשוט שקופים עבורם.

החבורה של חנן פורת, אורי אליצור, בני קצובר והרב משה לוינגר, המתועדת באמצעות ראיונות וכתבות עיתונאיות, מצליחה כבר בתחילת דרכה ליצור לחץ אפקטיבי על הממשלה. מתוך קבוצת צעירים קיצונית המתעמתת עם חיילים הם מצליחים לגבש הנהגה אפקטיבית ורהוטה, המנהלת משא ומתן מול הממשלה מתוך נקודת חוזק של "אדוני הארץ".

באחד הראיונות משנת 1976, אומר חנן פורת למראיין המלווה את פינויים מהמאחז בסבסטיה: "ראש הממשלה אינו קובע אם יהיו יישובים או לא יהיו יישובים בארץ ישראל. זה דופק החיים של ההגשמה הציונית". ובקטע אחר הוא שואל את המראיין: "אתה ראית פעם ציפור שמגרשים אותה מהבית? היא חוזרת וחוזרת ולא מרפה עד שהיא מצליחה להיכנס. המגמה היא לא להפסיק עד שיהיה פה יישוב יהודי".

מה שנשמע כטקסט יהיר ואדנותי של בחור צעיר עם כיפה ומעיל דובון, הפך למציאות. דווקא בממשלת יצחק רבין הראשונה [1977-1974], שר הביטחון שמעון פרס הוא האיש שנושא ונותן עם הנהגת גוש אמונים ונותן אור ירוק להקמת ההתנחלות אלון מורה [1976]. שנה לאחר מכן התרחש המהפך השלטוני, וראש הממשלה מנחם בגין הכריז כי בעתיד הקרוב יהיו עוד אלוני מורה. הוא אומר ועושה, ונותן רוח גבית לבניית ההתנחלויות אותן הוביל השר אריאל שרון.

מתחילת דרכם המתנחלים הצהירו כי מחאתם לא תהיה בהפגנות אלא בהקמת יישובים, והם עושים זאת באמונה ובעמידה עקבית מול הממשלות המתחלפות. במקביל, מחאת הפנתרים אמנם עושה רעש ומעוררת גלים, אך אינה מצליחה לייצר הנהגה מגובשת לאורך שנים. גם כשביטון ומרציאנו נבחרים לכנסת (1977 ו-1980 בהתאמה), הם נתפסים כפרובוקטורים ואינם מצליחים להוות ראש חץ של קבוצת לחץ שתכופף את הממשלה. באופן הזה התמסמסה גם מחאת האוהלים הראשונה שהוביל סוויסה.

סוויסה כאמור הבין בזמן אמת את ממדי הצלחת מחאתם של המתנחלים. למאהל המחאה שלו הוא קרא "אוהל מורה" – רמז להתנחלות "אלון מורה". אולם הוא וחבריו נכשלו בהעברת המסר לפיו המיליארדים שמופנים להתנחלויות באים על חשבון מצוקות החלשים.

סוויסה וביטון לא דיברו במונחים של כיבוש ושל שמאל מדיני; הם השתייכו אמנם למפלגות שמאל אך הציגו סדר יום חברתי. אבל התיזה של תקציבים להתנחלויות על חשבון הילדים הרעבים בשכונות לא תפסה. כמעט ארבעה עשורים אחרי, ובדיוק כאשר תנועת "שלום עכשיו" מציינת החודש 40 שנה להקמתה, ניתן לקבוע שניצחון תנועת גוש אמונים הוא מוחלט בכל קנה מידה. לא רק שביהודה ושומרון מתגוררים כ-400,000 מתנחלים, אלא הם גם מבוססים פוליטית ובעלי כוח שלטוני

 

נמצא ב: התנחלויות

מזל מועלם היא פרשנית באתר אל-מוניטור לנושאים פוליטיים, וחברתיים פנים ישראליים.

בין השנים 2011-2003 היא שימשה ככתבת הפוליטית של עיתון הארץ, ולאחר מכן הצטרפה למעריב, ככתבת הפוליטית הבכירה וכבעלת טור פוליטי שבועי. במקביל מזל מועלם מגישה תוכנית טלוויזיה שבועית בנושאים חברתיים בערוץ הכנסת.

מזל מועלם היא ילידת מגדל העמק, והחלה את הקריירה העיתונאית שלה במהלך שירותה הצבאי ככתבת במחנה.
היא בעלת תואר שני בלימודי בטחון (במסגרת החוג למדעי המדינה) מאוניברסיטת תל אביב.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept