ישראל פולס

הבית הציוני הולך ונעלם

p
המחבר
בקצרה
העיסוק האינטנסיבי בימים האחרונים ב"הכחשת הציונות" כביכול במצעה של מפלגת אופוזיציה זעירה, דחק אל מתחת לשטיח את ההתכחשות ליסודות ציונות של ממשלת נתניהו, שבאה לידי ביטוי ביחסה למיעוט הערבי ולזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי ביהדות.

ימים אחדים לפני פתיחת חגיגות המאה להצהרת בלפור, רעשה הארץ סביב העדרה של המילה "ציונות" ממצעה של מרצ. ראשי המפלגה הקטנה עשו שמיניות באוויר במאמץ לאחוז את החבל בשני קצותיו - גם להניח את דעתם של תומכיה היהודים המגדידים את עצמם כאנשי "השמאל הציוני", וגם לרצות את חבריה מקרב המיעוט הערבי, שאינם מסוגלים לזייף לעצמם את מילות ההמנון הלאומי "נפש יהודי הומייה". העיסוק האינטנסיבי ב"הכחשת הציונות", כביכול, במצעה של מפלגת האופוזיציה הזעירה, דחק אל מתחת לשטיח את מדיניות ההתכחשות ליסודות הציונות של הממשלה.

מיותר להכביר מילים על הפער בין המשפט הזכור לרע של ראש הממשלה בנימין נתניהו ערב בחירות 2015 "הערבים מגיעים בכמויות אדירות לקלפיות", לבין מילותיה של הצהרת העצמאות, המסמך הציוני המכונן: "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". סירובו של נתניהו לכלול את המילה "שוויון" בחוק הלאום שהוא מתאמץ לקדם, מעיד כאלף עדים שהתנצלותו באוזני "נכבדים" ערבים על אותו תשדיר בחירות בזוי, הייתה תרגיל בזוי לא פחות ביחסי ציבור.

לא רק ביחסה למיעוט הערבי ממשלת ישראל מפרה בגסות את עיקרון השוויון בין בני כל הדתות. בהכרזת העצמאות נאמר כי השואה "הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי". ואולם, הממסד הישראלי, על כל רבדיו, פותח את שעריו לרווחה רק למי שנחשב ליהודי על פי ההלכה האורתודוקסית. נישואים בין יהודי לאשה שגוירה בידי רב קונסרבטיבי, או רחמנא ליצלן, על ידי רבה רפורמית, אינם מוכרים במדינת ישראל 2017. אפילו בכותל המערבי - מקום שיהודים מכל העולם נושאים את עיניהם אליו - אישה אינה מורשית להניח טלית על כתפיה ולומר קדיש. 

כמעט שנתיים חלפו מאז שהממשלה אישרה את הקמתה של רחבת תפילה משותפת לגברים ונשים בכותל הדרומי, לשימושם של מתפללים מהזרם הרפורמי והקונסרבטיבי. ואולם לחצן של המפלגות החרדיות החברות בקואליציה, גבר על ההתחייבויות שניתנו לקואליציה של התנועות היהודיות הליברליות בישראל ובארה"ב, שם הן מהוות רוב מוחלט של הקהילות היהודיות. מנכ"ל התנועה הקונסרבטיבית סטיב וורניק כינה את הקפאת מתווה הכותל "בגידה״ של ישראל ביהדות ארה"ב. בדיון שהתקיים ביום רביעי שעבר (1 בנובמבר) בוועדת הקליטה של הכנסת הודיעה הרב נועה סתת, מנהלת המרכז הרפורמי, כי התנועה החליטה להימנע מפגישות עם ראש ממשלת ישראל, עד שראשיה ישתכנעו שהוא מוכן לקיים את התחייבותו כלפיהם.

בשבוע הבא יישא נתניהו נאום משודר בפני באי העצרת השנתית של הפדרציות היהודיות, שתתכנס בלוס אנג'לס. להודעה על הנאום קדמו דיווחים כי השנה באופן חריג ראש הממשלה לא ידבר באירוע, ולא מן הנמנע שהדבר קשור להידרדרות במערכת היחסים בין הצדדים. נשיא הפדרציות היהודיות בצפון ארצות הברית, ג'רי סילברמן, דיווח לחברי ועדת הקליטה של הכנסת על הזעם והעלבון שהתנהלותו של נתניהו בפרשת הכותל מעוררים בקהילות היהודיות. הוא הזהיר שאפלייתם לרעה של הזרמים המרכזיים ביהדות ארה"ב עלולה להרחיק צעירים יהודים מישראל.

הזלזול של ממשלות ישראל (לא רק הנוכחית) בקהילות הליברליות הוא בבחינת ירי עצמי ברגל פצועה. על פי הסקר המקיף של מכון פְּיוּ בקרב יהדות ארצות-הברית מ-2013, הקהילה היהודית - מעוז התמיכה האמריקאית בישראל - הולכת ומצטמקת. כמעט שישה מכל עשרה יהודים אמריקאים שהתחתנו מאז שנת 2000 נישאו ללא-יהודים (מהם רק כשני אחוזים אורתודוקסים). עוד נמצא כי רמת התמיכה בישראל נמוכה במובהק אצל יהודים ללא זיקה דתית, לעומת קבוצת "יהודים על פי דתם". רק 23 אחוזים מחסרי הזיקה הדתית ביקרו אי פעם בישראל (לעומת 49 אחוזים מהקבוצה השנייה). נראה כי המשבר ביחסים עם בעלי הזיקה לזרם הרפורמי והקונסרבטיבי, שוחק גם את זיקתם לישראל.

אפשר ללמוד על שחיקת התמיכה בישראל גם מהירידה המתמדת בהיקף הכספים שהקהילה היהודית מעבירה לישראל, לעומת כספי התרומות שמשמשות לצורכי הקהילה. על פי תחקיר עדכני של אורי בלאו ב"הארץ", שיעור הסכומים שהקהילות מעבירות לגופים שונים בישראל אינו מגיע ליותר מעשירית מהתרומות שהן נותנות.

ארגון תגלית, הממומן בידי אילי הון יהודים, ובראשם בני הזוג מרים ושלדון אדלסון, מביא מדי שנה לישראל אלפי סטודנטים יהודים מארה"ב, כדי לחזק את זיקתם לישראל ולגייסם למערכת ההסברה הישראלית בקמפוסים. בשבוע שעבר פורסם שהארגון החליט לקצץ מתכנית הסיורים של הסטודנטים מפגשים עם ערבים. אז מה? אם הסטודנטים לא יפגשו פלסטינים, הם לא יצטרכו להתמודד עם שאלת הזהות היהודית הליברלית שלהם מול ההזדהות עם מדיניות הכיבוש של המדינה היהודית? אם יפגשו רק חיילים ישראלים יפי בלורית, הם לא יידעו כי בגלל אותה מדיניות, המדינה שהם מתבקשים להגן עליה מפני פעילי הבי-די-אס נחשבת בעולם ל"מדינה מצורעת"?

עיקרו של החזון הציוני היה ועודנו הפיכתה של מדינת ישראל למרכז הפיזי והרוחני של יהדות העולם על כל גווניה. ראש הממשלה הטריח את עצמו בסוף השבוע האחרון לרחוב דאונינג 10 כדי לחגוג 100 שנה להצהרה שהכירה בארץ ישראל כביתו של העם היהודי. מישהו היה צריך להזכיר לו כי במכתבו של לורד בלפור כתוב שממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לכל העם היהודי - ולא לזרם האורתודוקסי בעם היהודי. גם לא לזרם הלאומני. בית יהודי שאינו בנוי על יסודות הדמוקרטיה והשוויון, אינו בית ציוני.

נמצא ב: reform judaism, arab israelis, zionism, benjamin netanyahu, balfour declaration, ultra-orthodox, us jews, conservative judaism

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

Cookies help us deliver our services. By using them you accept our use of cookies. Learn more... X