ישראל פולס

איך סיסמת "המשילות" הופכת קרדום לחפור בו את קבר הדמוקרטיה

p
המחבר
בקצרה
ההשתלטות של הימין על ישראל נעשית בשיטת "עוד דונם ועוד עז" - עוד חוק ועוד סנקציה. קצת פחות דמוקרטית, קצת יותר יהודית. כל יוזמה בנפרד יכולה לעורר פיהוק, אך הצטברות החוקים צריכה להדיר שינה מעיניו של כל ישראלי.

כשבכיסו שטר התחייבות על סך 800 מיליון שקל מהקופה הציבורית, למימון "מרכיבי ביטחון" בכבישי השטחים הכבושים, הכריז ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן: "אף אחד לא ניצח אף אחד - זהו ניצחון משותף של כולם יחד". הפוקד הגדול לליכוד מנה אחד לאחד את השותפים לניצחון: ההתיישבות, ממשלת ישראל, המחנה הלאומי, וגם "מדינת ישראל כולה ניצחה". מישהו שאל את "מדינת ישראל" אם שווה לה להוציא כמעט מיליארד שקלים על כבישים עוקפים בגדה המערבית, מחוץ לשטחה הריבוני של המדינה?

יש להניח שהכסף הגדול הזה יתרום לצמצום מספר הנפגעים מטרור בצירי התנועה המובילים להתנחלויות. כתוב בסנהדרין שכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא. בשום מקום לא כתוב שנפשם של בני אדם ששמו נפשם בכפם כדי להתנחל בשטח כבוש ביהודה או בשומרון, שווה יותר מנפשם של בני אדם המתגוררים בנגב או בגליל. הנה הנתונים: ב-2016 נהרגו 17 ישראלים ב-142 פיגועי טרור משמעותיים (לעומת 171 בשנה הקודמת). מדי שנה נהרגים בממוצע 40 בני אדם במאות תאונות המתרחשות בשבעה "כבישים אדומים", רובם בפריפריה. כפי שציינתי כאן לפני שבועיים (31 באוקטובר), ישראל היא המדינה בעלת הכבישים הצפופים ביותר מבין מדינות ה OECD - מרשם בטוח לתאונות דרכים. 

את המניע להחלטה להקצות 800 מיליון שקל לכבישים בשטחים לא תמצאו בטבלאות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. צריך לחפש אותו במספר המתנחלים בקרב מתפקדי מפלגות הימין. לא בכדי הטריחו עצמם 13 חברי ממשלה ושיירה ארוכה של חברי הכנסת מהקואליציה לאוהל המחאה של המתנחלים מול בית ראש הממשלה. כן, מחאה נגד אותו ראש ממשלה, שלטענת אותם פוליטיקאים, המפגינים בפתח תקווה, בית המשפט, עמותות השמאל, הפרקליטות, המשטרה או כולם ביחד, מפריעים לו למשול.

בדצמבר 2014, כשהחליט לפרק את הממשלה בגלל תמיכתם של שרי יש עתיד והתנועה בהצעת החוק המטילה הגבלות על עיתון ״ישראל היום״ של מקורבו שלדון אדלסון, הסביר נתניהו כי "ממשלה שאין בה משילות ושיש בה שרים שפועלים נגדה מבפנים - זה דבר גרוע שבעתיים".

שרת התרבות מירי רגב תהתה בדיון שהתקיים בחודש יולי על גורל התאגיד הציבורי "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?" פרשת תקציב כבישי המתנחלים היא עדות נוספת לכך שווידויה המפורסם של השרה עם הפה הגדול מסגיר את גישתה של הממשלה כולה לתאגיד ששמו "מדינת ישראל".

על פי ההגדרה המקובלת, תאגיד הוא התאגדות של אדם או קבוצת אנשים לישות בעלת מטרות, הפועלת בנפרד מבעליה. מטרתה העיקרית של הישות שבראשה עומד בנימין נתניהו היא לקבע את שליטתו של הימין בארץ ישראל השלמה. כדי לקדם את המטרה הזאת, הישות הזאת מרסקת בזה אחר זה עקרונות הדמוקרטיה, ובראשם את העיקרון שאזרחי ישראל, כולל מיעוטים ושומרי הסף של הדמוקרטיה, הם בעליה של ההתאגדות.

ההשתלטות על תאגיד מדינת ישראל נעשית בשיטת "עוד דונם ועוד עז" - עוד חוק ועוד סנקציה. קצת פחות דמוקרטית וקצת יותר יהודית. מרוב חוקים וסנקציות לא רואים את הג'ונגל שהדמוקרטיה הישראלית הוטלה לתוכו בתקופה האחרונה. כל יוזמה בנפרד יכולה לעורר פיהוק, אך הצטברות החוקים והסנקציות צריכה להדיר שינה מעיניו של כל ישראלי.

הנה כמה דוגמאות:

  • "חוק הנאמנות בתרבות" נועד להעניק למשרד התרבות את הסמכות למנוע תקציבים ממוסדות תרבות שלא על פי קריטריונים מקצועיים. רגב מנהלת מסע צלב נגד מוסדות תרבות שמבטאים עמדות שנויות במחלוקת (או עמדות שאינן מקובלות עליה), באמצעות ניסיונות להגביל את מימונם.
  • שר האוצר משה כחלון פועל לשלול את הטבות המס לארגון אמנסטי אינטרנשיונל, באמצעות החלת "חוק החרם". בכך תצטרף ישראל למועדון המפוקפק של מדינות שממשלותיהן רודפות את פעילי הארגון כמו טורקיה, תאילנד, רוסיה או איראן.
  • השר לעניינים אסטרטגיים, גלעד ארדן, פועל לגבש סנקציות נגד גורמים שקוראים לחרם על ישראל או על ההתנחלויות.
  • שר החינוך נפתלי בנט פועל להעביר לידיו את הסמכות לקבוע מי יכול לקיים הרצאות בבתי הספר. בנט פעל להוצאת ההצגה "הזמן המקביל" של תיאטרון אל-מידאן מסל התרבות של בתי הספר ולפסילת הספר "גדר חיה" של דורית רביניאן מתכנית הלימודים לבגרות מורחבת בספרות. התמיכה בארגוני יהדות פלורליסטית הוקפאה. לבקשתו של בנט חיבר פרופ' אסא כשר הצעה לקוד אתי חדש לאוניברסיטאות, שכולל הקמת יחידה שתפקח על פעילות פוליטית במוסדות האקדמיים, ואיסור על מרצים להביע דעות פוליטיות או לקרוא לחרם אקדמי על ישראל.
  • חוק ההדחה שיזם ראש הממשלה מעניק לחברי הכנסת סמכות להשעות חברי כנסת אחרים. כך יכול רוב פוליטי לנצל לרעה את כוחו נגד מיעוט פוליטי זה או אחר.
  • "חוק המואזין" מגביל את השימוש ברמקולים במסגדים בשעות הבוקר המוקדמות.

נתניהו הופך את הפרקליטות, המשטרה והתקשורת לשקי חבטות. שרת החינוך איילת שקד מנהלת מסע ציבורי אגרסיבי נגד בית המשפט העליון ונגד העקרון של הפרדת הרשויות. בנט גייס את מערכת החינוך לשטיפת מוחות ימנית-דתית של הנוער. הכנסת והיועץ המשפטי לממשלה הצליחו אמנם לסכל אי אילו יוזמות הזויות, כמו "החוק הצרפתי" שאמור היה למנוע מהמשטרה לפתוח בחקירה נגד ראש ממשלה מכהן. אבל הדעה שראש ממשלה עומד מעל החוק כבר הפכה לנושא לגיטימי לדיון ציבורי.

חוק ההסדרה, המאפשר לגזול קרקע של ערבי כדי למוסרה ליהודי, לא יעבור כנראה את מבחן בג"ץ. אך עם פסילתו, נתניהו יקבל עוד כדור להנחתה על ראשיהם של "הבוגדים מהשמאל" שהגישו את העתירה. הצעת החוק שתאסור על עמותות השמאל לקבל תרומות ממדינות זרות נבלמה כצפוי על ידי האיחוד האירופי. לא נורא. נתניהו קיבל עוד הזדמנות לחזק את טענתו שהאירופאים אנטישמים.

אולם כל זה מתגמד מול חוק הלאום . הצעת החוק הזאת היא האיום הקיומי הגדול ביותר על אתגר הדו-קיום בין צביונה היהודי של מדינת ישראל לבין אופיה הדמוקרטי.

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

Cookies help us deliver our services. By using them you accept our use of cookies. Learn more... X