ישראל פולס

החזית שליברמן שכח

p
המחבר
בקצרה
בשיחה עם חיילים ועיתונאים בישר שר הביטחון כי העימות הצבאי הבא יתרחש בשתי חזיתות - מצפון בסוריה ולבנון, ומדרום ברצועת עזה. הוא לא ציין שבמערכה הזאת עשויה להיפתח לישראל חזית נוספת - בגדה המערבית - הרבה בגלל המדיניות שלו ושל ממשלת הימין.

נפתח בחדשות הטובות. בשיחה עם חיילים ועיתונאים שהוזמנו לסוכתו בשבוע שעבר (10 באוקטובר) בישר שר הביטחון אביגדור ליברמן כי "לא משנה איפה תתפתח המערכה, בצפון או בדרום, היא מיד תהפוך למערכה בשתי חזיתות". החזית האחת שישראל נערכת אליה, הצפונית, תכלול את לבנון וסוריה. החזית השנייה, הדרומית, תיפתח מרצועת עזה. החדשות הרעות שליברמן חסך מאורחיו ומעם ישראל הן שלמערכה הבאה עלולה להיות גם חזית שלישית. אולי הוא שכח שהמערכה האחרונה בדרום (2014), זו הידועה בשמה "צוק איתן", נפתחה בגדה המערבית בעקבות חטיפתם ורציחתם של שלושה נערים ישראלים. החלטת הקבינט (17 באוקטובר) הקושרת את חידוש המשא ומתן עם התפרקות כוחות חמאס מנשקם היא מתכון בטוח לעימות עם הפלסטינים.

בתום עשר שנים של מצור אכזרי, "מדיניות הבידול" בין עזה לגדה, קרסה. רצועת עזה לא סולקה ממשוואת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ושני מיליון תושביה לא פונו מהמאזן הדמוגרפי בשטחים שבשליטת ישראל. הסכם הפיוס בין הפתח לחמאס שנחתם בקהיר לפני שבוע (12 באוקטובר), מהדק את הזיקה הרשמית בין הגדה המערבית ורצועת עזה ומחזק את הסולידריות ביניהן. התלקחות בגבול הדרומי צפויה לגרור עימות עם המתנחלים בגדה ופיגועי טרור בתוך שטח ישראל, ולהיפך. ספק אם שיתוף הפעולה הביטחוני בין הרשות הפלסטינית לישראל, התלוי כבר היום על כרעי תרנגולת, ישרוד את התקפת חיל האוויר הבאה על עזה ותמונות של ילדים פלסטינים מדממים.

ליברמן בחר לתבל את נבואת האימים שלו על המלחמה הדו-חזיתית בציטוט מדברי הסופר הרומאי וֶגֶטְיוּס, שכתב לפני 1,500 שנה כי "הרוצה בשלום ייכון למלחמה". לכמיהתם של ליברמן וחבריו לממשלת הימין בשלום יצאו מוניטין בכל קצות תבל. בחודש שעבר (27 בספטמבר) הם הפגינו אותה בנוכחותם בטקס לציון "יובל להתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, בקעת הירדן והגולן". ראש הממשלה בנימין נתניהו התחייב באותה הזדמנות כי לעולם לא יעקור עוד יהודים מהאדמה הזאת. כעבור שבוע (3 באוקטובר) הוא הבטיח גם לספח את מעלה אדומים לירושלים, שעל חלוקתה, כידוע אין מה לדבר.

 על הפרשנות הזאת של ישראל למונח "שלום" בונה חמאס. במערכת הבחירות הבאה שתתקיים בשטחים, אי אפשר יהיה להאשים את חמאס בהכשלת המשא ומתן עם ישראל על הסדר הקבע. החסות שהעניק נשיא מצרים עבד אל פתח א-סיסי להסכם הפיוס והסכמתו-בשתיקה הנדירה של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, מעניקים לנשיא מחמוד עבאס חבל ארוך לנהל את המו"מ.

ניסיון העבר מעניק לחמאס סיבות טובות להאמין שישראל תוודא כי החבל הזה יהפוך לחבל התלייה בידי החמאס לצורך חיסולו של הפתרון המדיני.

כל שעל יחיא סינוואר, מספר 2 בארגון, לעשות כדי לזכות באהדת הציבור הפלסטיני, הוא לא לעשות. די שישקיף מהצד על המשך הבנייה הישראלית בהתנחלויות ויתעד את ההצהרות הלאומניות של ההנהגה הישראלית. אם בכל זאת תסתמן התקדמות בתהליך המדיני, הדרישה של נתניהו מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינת העם היהודי ולהתכחש בכך לעברם ולבני עמם, תזכיר להם מי אשם בכיבוש.

נתניהו ודובריו מתבצרים, כדרכם, מאחורי "שלושת תנאי הקוורטט": הכרה בישראל, כיבוד הסכמים קודמים בין ישראל לאש"ף והפסקת הטרור. צודקים. אך האין זה מן הראוי שגם ישראל תקדים לאמץ את העקרונות הגלומים בשלושת התנאים? איזו דרך טובה יותר להפגין את כמיהתה לשלום, כדברי ליברמן? ראשית, ממשלת ישראל תחליט להכיר בזכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית. זה לא אמור להיות קשה מדי, הרי ראש הממשלה הודיע כבר לפני שמונה שנים, בנאום בר אילן, שהוא תומך בפתרון שתי המדינות.

שנית, ישראל תכבד את כל ההסכמים שהיא חתמה עליהם עם הנהגת אש"ף ואת החלטות הקוורטט. נתחיל מהסכם וואי מ-1998, שנושא את חתימתו של נתניהו בכבודו ובעצמו. עד היום ישראל לא מילאה את חלקה בהסכם, שמחייב אותה להעביר שטחים ממעמד של שטח C שבשליטה ישראלית מלאה למעמד של שליטה פלסטינית מלאה (A) ושליטה אזרחית של הרשות (B). בנוסף, על נתניהו להסיר את התנגדותו לחידוש פעילותה של הוועדה למניעת הסתה לאלימות, שעל הקמתה הוסכם בשיחות וואי. נראה שנוח יותר להאשים את הפלסטינים בהסתה מאשר לטפל בהסתה נגד הפלסטינים.

כדי להוות דוגמה לכיבוד הסכמים קודמים, על ישראל להסיר את האבק מעל "מפת הדרכים" של הקוורטט מ-2003, שתורגמה במלואה להחלטה 1515 אותה מועצת הביטחון של האו"ם קיבלה פה אחד. ההחלטה מחייבת את ישראל "לפרק לאלתר" מאחזים שהוקמו מאז מארס 2001 ולהקפיא "כל פעילות התנחלותית, לרבות גידול טבעי של ההתנחלויות". כידוע, במקום לפרק לאלתר, ישראל מרחיבה בהתמדה את הבנייה שהיא התחייבה להקפיא.

גם ביחס לתנאי השלישי - הפסקת הטרור - שממחיש יותר מכל את הרצון בשלום, ישראל אינה בדיוק מודל לחיקוי. בעוד שעבאס הוא זה שעומד בתוקף על התביעה שחמאס יניח את נשקו, ישראל מגלה סובלנות כלפי מתנחלים פורעי חוק שפוגעים בגופם וברכושם של שכניהם הפלסטינים.  מתוך 289 תיקי עבריינות אידאולוגית שארגון "יש דין" עקב אחריהם בין השנים 2013 ל-2016, רק ב־20 תיקים הוגשו כתבי אישום נגד העבריינים. 225 תיקים נסגרו בתום החקירה בלי שהוגש כתב אישום.

במקום לפזר שקרים על "רצון בשלום" ולסכן את ישראל במלחמה בכל החזיתות, כדאי ששר הביטחון וחבריו לממשלה יקראו את דבריו ההגיוניים כל כך של אבי תורת הלחימה המודרנית, קרל פון קלאוזביץ. "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים" כתב ההיסטוריון הפרוסי במאה ה-19. הבעיה היא שמדיניותה של ממשלת נתניהו-ליברמן-בנט מבוססת על ספר שנכתב לפני למעלה מאלפיים שנים.

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

Cookies help us deliver our services. By using them you accept our use of cookies. Learn more... X