אחרי שהפרשנים הישראלים מיצו את העיסוק בספקולציות בנוגע לקשר, כביכול, בין רוצח ההמונים מלאס וגאס לטרור האיסלאמי, התפנתה התקשורת לדון, עם שמץ של בוז מהול ברחמים, ב"קלות הבלתי נסבלת של גישה לנשק" בארה"ב. העיתונים הבליטו כי נשיא ארה״ב דונלד טראמפ הסתפק באמירה: "נדון בחוקי הנשק בבוא הזמן". דוברת הבית הלבן, שרה האקבי סנדרס, טענה כי "כעת זה לא הזמן לתקוף אישים או ארגונים, או לקיים את הדיון הפוליטי". תשומת לבי נמשכה לביקורת של הסנאטור כריס מרפי מקונטיקט, כלפי עמיתיו בקונגרס, ש"כל כך מפחדים משדולת חברות הנשק, עד שהם מעמידים פנים שאין דרך להתמודד עם המגפה הזו".
הקשר בין פיגועי טרור, פוליטיקה, כסף ואידאולוגיה אינו זר לישראל. גם כאן שדולות ואנשי עסקים, שהגרעין הכלכלי שלהם עטוף היטב בקליפה עבה של אידאולוגיה, תורמים את חלקם לאלימות. התרומה נעשית אמנם בעקיפין, אך היא חודרת למעמקי החברה הישראלית ואף חוצה את האוקיינוס. האנשים והגופים הללו אינם מספקים אמצעי לחימה לאויבי ישראל בצד הפלסטיני; הם מספקים אמצעים כספיים לאויבי הפשרה בצד הישראלי ולמפעל ההתנחלויות. גם אם הוא אינו לינארי לחלוטין, הקשר בין התנחלויות לכיבוש ובין כיבוש לאלימות ולטרור ברור לא פחות מהקשר בין התיקון השני לחוקה האמריקאית, המגן על הזכות לשאת נשק, לבין הממדים המפלצתיים של פיגועים בנוסח לאס וגאס.
