ישראל פולס

הסגר בעזה דרך עיניה של ילדה במפעל ממתקים

p
המחבר
בקצרה
מצוקותיהם וקשייהם של בעלי מפעלים ברצועת עזה תורגמו לסרטון אנימציה מצויר בשם "נור בארץ הממתקים" שהפיקה עמותת "גישה". מוחמד תילבאני, תעשיין ותיק ברצועה שדמותו מככבת בסרטון: הכל אמת, מהמציאות שלנו בעזה.

עמותת "גישה" בחרה בדרך מקורית לספר לישראלים את מצוקותיהם וקשייהם של בעלי מפעלים ברצועת עזה. בשיתוף פעולה עם מפעל הממתקים הוותיק "אל עוודה" (השיבה) הופק סרטון אנימציה מצויר בשם "נור בארץ הממתקים". כך מקווים חברי העמותה, הפועלת למען חופש גישה לפלסטינים בגדה ובמיוחד ברצועת עזה הנתונה תחת סגר, יצליחו לסדוק את חומת חוסר העניין של הישראלים על המתרחש במרחק שעה וחצי נסיעה מתל אביב.

בחזרה מבית הספר מוצאת הילדה נור (אור) מטבע של עשרה שקלים. בצהלה היא פוסעת לקנות טילון וזוכה בכרטיס כניסה למפעל הגדול של מוחמד תילבאני, המקבל אותה בזרועות פתוחות.

"אני לא יודע אם את יודעת", הוא אומר לילדה המופתעת, "אבל החלטתי להעניק לך את המפעל כולו במתנה". בסיור שהוא עורך לה ברחבי המפעל היא נחשפת למשימה הבלתי אפשרית של התעשייה העזתית – ניהול מפעל ייצור תחת סגר, מלחמה והעדר אספקת חשמל רצופה, הגורמים למפעל לנטוש את הטכנולוגיה של ימינו וכמו לחזור לימי המהפכה התעשייתית של המאה ה-19.

מוחמד תילבאני הוא אדם אמיתי, בעליו של מפעל ממתקים בעזה כ-40 שנה. "לפני שנתיים פנו אלי מארגון גישה, שאיתם עבדתי במשך שנים, והציעו לי לעשות סרט שיתרכז במפעל שלי. הסכמתי מיד", הוא מספר לאל-מוניטור. לדבריו, ידע כי בעלי מפעלים אחרים ברצועה, החווים קשיי הישרדות דומים לשלו, יסרבו להצעה מחשש שימיטו על מפעלם אסון גדול יותר מצד ישראל.

"אני אמרתי, מה יש לי לפחד? הכול אמת. אם יש פה דבר שקר אחד תעמידו אותי לדין. הכל (בסרט) זה מהחיים, מהמציאות שלנו בעזה, לנהל מפעל ולשמור בכוח על פרנסת הפועלים".

לדבריו, בעלי עסקים ישראלים עמם הוא סוחר, נזפו בו וטענו כי סרטון האנימציה המבוסס על דמותו ומתרכז במפעלו גורם נזק תדמיתי לישראל. תילבאני השיב להם שהסרטון מראה רק מעט מהסבל של כל בעל מפעל ברצועה, זעיר או גדול, וכי הוא כמו אלפים מעמיתיו נלחם יותר מעשור כדי להתפרנס ולפרנס.

בסרטון שואל תילבאני את נור הילדה "נצא לסיור?", והיא קופצת משמחה. ואז בעומדם ליד המעלית כבה האור והם נאלצים לרדת במדרגות. "מצטער, זה הזמן הזה ביום", הוא אומר לה, "עוד שמונה שעות החשמל ישוב". בהמשך יציג תילבאני לנור מכונה מושבתת שהוזזה הצידה, כי אין אפשרות להכניס לרצועה חלקי חילוף לתיקונה והשבתה לקו הייצור.

במקום אחר הוא מסביר לה: "כאן הייתה אמורה להיות מכונת האריזה, אבל היא תקועה חודשים בנמל בישראל. הם (הישראלים) לא מרשים להכניס מכונות כאלה לעזה".   

"אני לא נגד ביטחון", אומר תילבאני לאל-מוניטור, "שיבדקו בכל האמצעים אבל שיהיו הגיוניים. התקלקל לי חלק במכונה, והמפעל בחו"ל (שמייצר אותה) שלח לי את החלק הנדרש. הביטחון שלכם בדק ובסוף שחררו אותו מהנמל. אחר כך שאלו אותי איפה אני שם את החלק הזה, אז צילמתי את המכונה ושלחתי עם הסבר. בסוף אמרו לבוא למחסום ארז ולקבל את החלק. לילה לפני התקשרו ואמרו לי 'אל תבוא, אין אישור'. אבל זה מדחס אוויר שמפעיל את כל המפעל, מה אני אמור לעשות?"

בצעירותו עבד תילבאני כפועל בישראל וחסך כסף. את "אל עוודה" הקים בשנת 1977, תחילה כעסק זעיר בביתו ולימים הפך אותו למפעל המעסיק 400 עובדים המייצרים ממתקים וגלידות. לדבריו, מוצרי מפעלו זולים ומיועדים לתושבי עזה שאין באפשרותם לרכוש ממתקים שמחירם יותר משקל אחד, ואף פחות מכך.

לפני  הסגר ייצא תילבאני לשווקי הגדה למעלה מ-65 אחוז מתוצרתו. מזה עשור הוא אינו מעלה  על הדעת ייצוא ממפעלו, אך לא פיטר אפילו פועל אחד. "איך אני יכול לפטר פועל שעובד אצלי ומפרנס את משפחתו?", הוא אומר, "אם אפטר אותו זה לשלוח אותו למות מרעב. מה יהיה על הילדים שלו? אני לא יכול לגזור על פועל שלי גזר דין מוות".

ההחלטה הניהולית שקיבל תילבאני היא העסקת כל עובד רק מחצית מהחודש, העיקר שכולם יוכלו להתפרנס. פועליו משתכרים 1,000-400 שקלים בחודש, וכך מחזיק המפעל מעמד, בקושי רב, נוכח הצריכה המקומית הנמוכה בעזה, שרוב תושביה לא חולמים לקנות ממתקים.

"יש פה ילדים שאבא שלהם לא יכול לתת להם חצי שקל לקנות ממתק", הוא אומר, "יש בעזה מאות אלפי אנשים שאין להם מה לאכול, שלא ראו בשר כבר הרבה מאוד שנים, חוץ אולי מעיד אל-אדחה (חג הקורבן)". לדבריו הוא מזמין לעתים אנשים לארוחה אצלו, ואז באים עוד 20 איש שלא הזמין. "אני יכול לשלוח אותם הביתה?", הוא אומר, "הרי בסוף (הארוחה) הם לוקחים את השאריות כדי לתת לילדים שלהם את מה שנשאר".

תילבאני מציין כי הוא תורם 2.5 אחוזים מרווחי מפעלו לצדקה, ובחודש הרמדאן הוא עורך סעודה שבה סועדים כ-3,000 פלסטינים שזו להם הארוחה הגדולה היחידה שיאכלו בה בשר במשך שנה שלמה.

הסרטון מנסה להקרין אופטימיות. לקראת סיומו נור משקיפה מחלון המפעל ורואה דחפורים. תילבאני מסביר לה שחלק מהמפעל הופצץ ב-2014 (מבצע צוק איתן), "אבל נבנה הכל מחדש". נור מוותרת על הפרס – קבלת המפעל במתנה, ומציעה במקום זה שתקבל גלידה לכל החיים. תילבאני מנחם אותה. "כל עוד אנשים יצטרכו גלידה", הוא אומר לה, "אנחנו נהיה פה להכין אותה כדי לעשות להם מתוק בחיים".

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept