ישראל פולס

המתכון המצרי לפיוס פלסטיני: בניית אמון

p
המחבר
בקצרה
הסכם הפיוס הפלסטיני שנחתם בקהיר דילג על המחלוקות העיקריות והסתפק בסוגיות שממילא לא היה עליהן ויכוח. הנחת העבודה המצרית היא שבניית אמון בין הצדדים קודמת לליבון הסוגיות הקשות, השאלה היא עד כמה חמאס יוכל להתפשר.

רק יומיים נדרשו לפת"ח ולחמאס להסכים על מתווה פיוס ולפתוח דף חדש. על פי ההסכם שהושג בקהיר [12 באוקטובר], הסמכויות המנהליות יועברו לממשלה הפלסטינית, אנשי אבו מאזן יפקחו על המעברים בין עזה לישראל, משמר הנשיאות הפלסטיני יוצב במעבר רפיח בגבול מצרים-עזה ומשגיחים אירופאים יפקחו שלא יוברח נשק לרצועה.

ההבנות הללו הושגו בתוך 48 שעות, כאשר שני הצדדים מצליחים לכאורה לפסוח על כל המכשולים ולגשר על כל הפערים – אחרי שהסכימו שלא לדון בסוגיה המהותית ביותר, בשורש הבעיה, במחלוקת המרכזית העומדת לרועץ ביניהם במשך יותר מעשר שנים: השליטה על צבא חמאס.

למעשה, פת"ח וחמאס הסכימו על כל הנקודות שממילא לא היה עליהן ויכוח. לדוגמה, השליטה במעברים בין הרצועה לישראל. כדי לאפשר למעברי ארז וכרם שלום לפעול, אנשי הרשות הפלסטינית נותרו שם גם אחרי ההפיכה הצבאית ברצועה [2007], באותם תפקידים שמילאו לפני ההפיכה, והם נותרו שם גם אחרי שאבו מאזן החליט להתנתק מעזה [2017].

לגבי מעבר רפיח, הצבת המשמר הנשיאותי של אבו מאזן ומעליו פיקוח של נציגים אירופיים מהווים דרישה חד משמעית של מצרים. בלעדיה לא היו מתירים המצרים לפתוח את המעבר, שהפך לצינור החמצן של הרצועה.

אפילו מכשול משמעותי כמו פירוק מינהלת עזה הוסר כבר בחודש שעבר [11 בספטמבר], ערב הודעת חמאס על רצונו בפיוס.

כך למעשה אין בהסכם הפיוס כל חדש תחת השמש, לבד מהעובדה שחמאס ופת"ח הסכימו שצריך להגיע לפיוס – בין אם כדי לרצות את עבד אל-פתאח א-סיסי, ובין אם מתוך ידיעה ברורה שזה מה שהעם רוצה, פיוס עכשיו.

מה שעיכב בכמה שעות את ההכרזה על הגעת הצדדים להסכם פיוס היה הצורך לבנות את המנגנון לשילוב פקידים של חמאס במערך המנהלי של הרשות הפלסטינית. בעניין זה הוסכם כי ועדה משותפת תפעל להקמת מערך שיטור ומודיעין משותף.

הצעת פשרה מצרית לפיה תוקם מועצה לביטחון לאומי שבה יפעלו במשותף פת"ח, חמאס ונציגים מצריים, כפי שנכתב באל-מוניטור, היא שהכשירה את הקרקע לכל ההסכמות - כולל הסכמה על כך שנותרו מחלוקות מרכזיות שיש לפתור.

את סוגיית השליטה על מנגנוני הביטחון של חמאס (צבא חמאס) לא ניתן לפתור כעת. חמאס טוען כי זהו נשק ההתנגדות, ואם יסכים לפירוקו יאבד לא רק את נכסיו המבצעיים אלא גם האידיאולוגיים. אבו מאזן מצדו לא מוכן שאחרי תקופת מבחן להסכם הפיוס, לחמאס יהיה צבא הסר למרותו בדומה לחיזבאללה בלבנון.

לאל-מוניטור נודע מפי מקור פלסטיני בכיר, כי המצרים גיבו את טענת חמאס, שכל עוד נמשך הכיבוש אין לחייב אותו להתפרק מנשקו. לכן הוסכם, על פי דרישתו של אבו מאזן, שחמאס יתחייב שלא ליזום שום פעילות התקפית נגד ישראל – לא מתחום רצועת עזה ולא מהגדה. נשאלת השאלה – מהי פעילות התקפית? האם המשך בניית פרויקט המנהרות סמוך לישראל הוא פעולה התקפית? לפחות מבחינתה של ישראל, חפירת מנהרות המשיקות לגבול או מתחת ליישובים ישראלים בתוך הקו הירוק מהווה חד משמעית פעילות התקפית.

הנחת העבודה המצרית היא שבניית אמון בין הצדדים קודמת לליבון הסוגיות הקשות. כלומר מימוש הפיוס בדרך של הקמת ממשלת אחדות ומערך שיטור משותף ב-1 בנובמבר יובילו, להערכת המצרים, להסרת חומות האיבה, לדיונים במחלוקות ולשלב הפשרות.

מקור ישראלי ביטחוני אומר לאל-מוניטור, כי ההבנות שהושגו בין הצדדים חוברו בתפרים גסים שעלולים להתפרק בכל רגע. לדבריו, כל עוד מתנהלים חיי שגרה הפיוס יכול לעבוד, "אבל מה יקרה אם הצוות האמריקאי יציג את תכניתו של טראמפ לפתרון הסכסוך ואבו מאזן ימצא את עצמו במשא ומתן עם ישראל? האם חמאס ייתן לו גיבוי? האם הוא לא יפרק את כל החבילה?"

"בניית אמון", לדברי המקור, "יכולה להיעשות כשיש מטרה משותפת, אבל לא כשחלוקים במהות. שיטת חמאס היא בניית כוח צבאי כמאזן הרתעה והתנגדות מול ישראל, בעוד אבו מאזן דוגל בדיפלומטיה מדינית ורואה בה דרך יעילה יותר. מבחינת אבו מאזן, הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67' עם תיקוני גבול הינה מטרה אליה הוא שואף. חמאס, על אף שינוי האמנה שיזם ראש הלשכה המדינית היוצא חאלד משעל, השאיר את גבולות 67' כסוגיה מעורפלת וספק אם איסמעיל הנייה הנשלט על ידי הזרוע הצבאית יסכים אי פעם להכריז שהוא מוותר על 'אדמת הווקף'" .

"עכשיו אנו בונים אמון", אומר לאל-מוניטור המקור הפלסטיני, "ונותנים לזמן לעשות את שלו". לדבריו חמאס מעוניין בפיוס, אבל עד כמה יוכל להתפשר זו שאלה שניתן יהיה להשיב עליה רק ממרחק הזמן.

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את נצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012).
ב-2010 יצא לאקרנים סרטו ''חיים יקרים'' אשר הוקרן בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי של טורונטו וזכה אף בפרס ''אופיר''. הוא בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית ומתגורר בנס ציונה.

x

Cookies help us deliver our services. By using them you accept our use of cookies. Learn more... X