השליח האמריקאי לתהליך השלום, ג׳ייסון גרינבלט, יהודי שומר מצוות, מכיר בוודאי את המונח "ימים נוראים" שהמסורת היהודית מייחסת לעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. את ימי ביקורו הנוכחי בארץ המריבה, בין ראש השנה תשע"ח ליום הכיפורים, הוא יזכור כימים נוראים במיוחד. הפיגוע בהר אדר שגבה את חייהם של שלושה ישראלים מזה (26 בספטמבר), וחגיגת יובל לכיבוש מזה (27 בספטמבר), צירפו את השבוע האחרון לרשימה המתארכת של ימים נוראים לשוחרי השלום. גם במיקרוסקופ לא תמצאו ישראלים ופלסטינים שמתייחסים ברצינות להבטחתו של הנשיא דונלד טראמפ לנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן), בפגישתם בניו יורק ב-20 בספטמבר, כי או-טו-טו הוא מסדר לפלסטינים מדינה עצמאית.
אם ד"ר גרינבלט לא מכיר את הביטוי התלמודי "תפסת מרובה, לא תפסת", כדאי שיחליף דברים עם ד"ר דניס רוס, שבילה את מיטב שנותיו במאמצי סרק להביא לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. רוס עמד בראש צוותי המשא ומתן של ממשלי בוש וקלינטון, ונושא בחלק נכבד מהאחריות להחמצת ההזדמנות לשלום שנפתחה לפני 24 שנה בתהליך אוסלו. כשירות לגרינבלט וצוותו, הנה תקציר מדברים ששמעתי מפי רוס, בכנס שהתקיים לפני שבועיים (14 בספטמבר) במכון הערבה שבקיבוץ קטורה שבנגב.