בישראל מתנהלת מלחמה שקטה. לא מופעל נשק חם, למרות שגם צה"ל מעורב, ואין התמודדות עם אויבים חיצוניים. למרות זאת, שני הצדדים הלוחמים רואים במאבק הזה מלחמת קיום של ממש, הניטשת בתוך ליבה וקרביה של המדינה היהודית. זהו מאבק בין ישראל הישנה לישראל החדשה. מלחמה בין הממלכתיות הישראלית המקורית, הציונית-ליברלית-חילונית, על ערכיה שלאורם הוקמה המדינה לפני 70 שנה, לבין ישראל דתית יותר, שמרנית יותר, מסורתית יותר, ליברלית הרבה פחות וגם דמוקרטית פחות, המבקשת כעת לפדות את נכסיה האלקטורליים לטובת שלטון. ובמשפט אחד: מלחמה בין כל מה שמסמל בנימין נתניהו, לכל מי שלא.
הקדנציה הראשונה של נתניהו, שהחלה ב-1996, הסתיימה בטראומה קשה. הוא הודח וסולק מהשלטון על ידי האליטות הישנות, התקשורת והציבור. בשנותיו מחוץ למערכת הבין נתניהו כי כדי להאריך ימים בשלטון ולהתבסס בו, הוא יצטרך לקחת את העניינים לידיים. פירוש הדבר, להשתלט בכוח על משלטי הכוח ועל כל עמדת מפתח ממנה יכולה להיפתח כנגדו רעה כלשהי. נתניהו גיבש תכנית מפורטת להשגת המטרה הזו, בשלבים. התכנית הזו יצאה לדרך בהססנות, צעד אחר צעד, אך ככל שחלפו השנים כך הוגבר גם קצב היישום שלה.
