ישראל פולס

המהפך בעבודה: מבחן כוח ללפיד

p
המחבר
בקצרה
הקרב על ראשות העבודה, מעניין ככל שיהיה, אינו מרעיד בשלב זה את כסאו של נתניהו או את המערכת הפוליטית. עמיר פרץ או אבי גבאי יצטרכו לפני הכל להפוך את מפלגתם לפלטפורמה הגדולה בגוש השמאל-מרכז על חשבונו של קמפיינר מעולה כיאיר לפיד.

רוחות השינוי המנשבות במפלגת העבודה מאז ליל עלייתם של ח"כ עמיר פרץ ואבי גבאי לסיבוב השני בפריימריז על ראשות המפלגה [4 ביולי], עלולות להטעות. בין אם חברי המפלגה יבחרו בגבאי הטירון הפוליטי שהצטרף אליהם לפני כשמונה חודשים, או בח"כ פרץ המשופשף, שר הביטחון לשעבר, אף אחד מהם אינו הסוס השחור של הבחירות הבאות. בהנחה שבנימין נתניהו הוא מועמד הליכוד לראשות הממשלה גם בבחירות הבאות, הוא אינו צריך להיות מוטרד מהמהפך בעבודה.

ראשית, המפלגה לא הצליחה לגייס לשורותיה מועמד חדש בעל עוצמה ציבורית וביטחונית לכיבוש השלטון מידי הימין, כמו למשל הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי. בנוסף, בסביבה פוליטית בה כבר פועלת מפלגת מרכז גדולה ודומיננטית, בראשה עומד יאיר לפיד שהוכיח כי הוא שרדן לא רע בכלל, פרץ או גבאי יצטרכו לפני הכל להפוך את העבודה לפלטפורמה הגדולה בגוש השמאל-מרכז, וזה כלל לא פשוט.

ב-2002 עמרם מצנע, אלוף במיל', כבש בסערה את העבודה, אך סיים את הבחירות [ינואר 2003] עם 19 מנדטים בלבד. 15 מנדטים מגוש השמאל-מרכז העדיפו אז את מפלגת המרכז "שינוי" של טומי לפיד. במערכות הבחירות הבאות כשלה העבודה שוב ושוב בכיבוש השלטון. היא צללה לתוך משבר זהות חריף, חיפשה את עצמה ובדרך איבדה קהלים. כשהחזירה את ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק ב-2009 לעמוד בראשה, רשמה את השפל הגדול בתולדותיה: 13 מנדטים. ממול, ציפי לבני בראשות מפלגת המרכז "קדימה" גרפה את מרבית המנדטים של הגוש – 28.

גם שלי יחימוביץ' ב-2013 לא הושיעה את המפלגה, אף שהייתה מותג חדש ומרענן. מפלגת המרכז החדשה של בנו של טומי, יאיר, סחפה 19 מנדטים. גם בבחירות האחרונות [2015] עם יצחק הרצוג בראש והחבירה האסטרטגית ללבני, זה לא הספיק. מפלגתו של לפיד שנחלשה עדיין נטלה לעצמה 11 מנדטים מהגוש.

כלומר, כל עוד לא ברור מי הוא מנהיג המחנה הנגדי לימין והקולות מתפלגים בין שתי מפלגות דומיננטיות, הסיכוי למהפך מצטמצם.

ביום שני הבא [10 ביולי] ייערך סיבוב הבחירות השני על ראשות העבודה, בין פרץ לגבאי, ולאחריו תתחיל המלחמה בתוך גוש השמאל-מרכז. מי שייהנה מכך כנראה הוא מנהיג הימין, נתניהו, שיביט מהצד על קטטות המחנה הנגדי. אלה זכו בעבר לכינוי "הקניבליזם בגוש השמאל-מרכז" – כמה מפלגות שנאבקות על אותו מאגר מנדטים כבמשק סגור, ואינן מצליחות להתאחד סביב מועמד אחד.

הפריימריז במפלגת העבודה ייצרו לא מעט כותרות ורגעים פוליטיים מעניינים בשל ריבוי המועמדים והקמפיין האגרסיבי של אראל מרגלית. בסופו של דבר לא קרה הנס לו ייחל היו"ר המכהן יצחק הרצוג, והוא הודח מראשות המפלגה ומראשות האופוזיציה. זה היה צפוי בהתחשב במסורת המפלגתית, הדחת היו"ר לאחר כישלון בבחירות.

הרצוג מבחינת מתפקדי המפלגה לא רק שנכשל בקלפי ב-2015, הוא גם הובס במשחק האופוזיציוני מול יאיר לפיד. הפלירטוט ההרסני עם נתניהו לקראת כניסה לממשלה היה ארוך ומזיק, ומפלגת העבודה מצאה את עצמה מתכווצת בסקרים לכדי 13-11 מנדטים. במקביל, פלטפורמת המרכז של לפיד, שהתרחק מהשמאל ויצא למסע חוצה ישראל וחוצה יבשות כלוחם נחוש ב-BDS, צברה תאוצה.

כמו בכלים שלובים, המנדטים של העבודה עברו ללפיד עד שבשיאו לפני כמה חודשים הוא עקף את נתניהו והליכוד, והוכרז בסקרים כמי שעומד בראש המפלגה הגדולה ביותר. מאז לפיד נחלש, אבל כקמפיינר מעולה שעומד בראש מפלגה מאורגנת ומרושתת בכל הארץ, ושמצליח לקרוץ לימין הרך בתקופה בה הציבור נוטה ימינה – לפיד הוא עדיין השחקן הכי רלוונטי במגרש מול נתניהו.

גבאי ופרץ טוענים כי הם יודעים להביא מצביעי ליכוד. פרץ, תושב שדרות ויליד מרוקו, הוכיח זאת בבחירות 2006 כשעמד בראש העבודה והביא לה בוחרים חדשים מהפריפריה. גבאי מתרברב כי כ"דבר החדש" וכילד מעברה שהצליח, בן להורים יוצאי מרוקו, הוא יידע לעשות זאת טוב מפרץ.

בהיסטוריה המפלגתית, ההתמודדות על ראשות העבודה בין שני מזרחים היא ביטוי לשינויים פנימיים שעוברת המפלגה, המחפשת עדיין את זהותה. אבל העובדה ששני מזרחים הם הצמרת החדשה של מפא"י האשכנזית היא איננה העיקר. זה כמובן סמלי ומעיד על רוח חדשה, אבל הסתכלות על הקול המזרחי כמקשה אחת היא מוטעית ואפילו פטרונית.

בבחירות הבאות, כשהציבור בישראל יידרש להחליט בין אלטרנטיבות להנהיג את המדינה, ענייני הביטחון הם שיכריעו. הסיפור המזרחי אינו עומד בפני עצמו. גבאי יצטרך לשכנע שחרף ניסיונו הדל בפוליטיקה והעדר ניסיונו בנושאים לאומיים, הוא יכול לעמוד בראש מדינה כמו ישראל. ובמה הוא עדיף על לפיד או נתניהו? מזרחיותו אינה טיעון כאן. פרץ יצטרך לשכנע שהוא ראוי להזדמנות שנייה, ויתרונו הוא בניסיונו המוכח ברמה הלאומית. גם אצלו מזרחיותו איננה העיקר.

מי מהשניים שייבחר, יצטרך בשלב ראשון להתמודד מול לפיד במעין פריימריז לא מוכרזים, שמן הסתם ימצאו ביטוי בסקרים. גבאי, אם ייבחר, לא יוכל לכהן כיו"ר האופוזיציה משום שהוא אינו חבר כנסת, וזו סיטואציה פוליטית חדשה שיכולה לפגוע בו.

עד יום שני תתבהר התמונה בתוך המפלגה. יהיו חבירות של ח"כים, כולל אלה שהתמודדו. גבאי יוכל לסחור בתפקיד יו"ר האופוזיציה ולהציע אותו להרצוג או ליחימוביץ'. "נתניהו צריך להיות מודאג", אמר פרץ למחרת בחירתו, אבל דווקא פרץ הוא זה שצריך להיות מודאג. הקרב על ראשות העבודה, מעניין ככל שיהיה, אינו מרעיד בשלב הזה דבר – לא את כסאו של נתניהו ולא את המערכת הפוליטית.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: israeli politics, yesh atid, benjamin netanyahu, amir peretz, knesset, political opposition, yair lapid, isaac herzog, labor party

מזל מועלם היא פרשנית באתר אל-מוניטור לנושאים פוליטיים, וחברתיים פנים ישראליים.

בין השנים 2011-2003 היא שימשה ככתבת הפוליטית של עיתון הארץ, ולאחר מכן הצטרפה למעריב, ככתבת הפוליטית הבכירה וכבעלת טור פוליטי שבועי. במקביל מזל מועלם מגישה תוכנית טלוויזיה שבועית בנושאים חברתיים בערוץ הכנסת.

מזל מועלם היא ילידת מגדל העמק, והחלה את הקריירה העיתונאית שלה במהלך שירותה הצבאי ככתבת במחנה.
היא בעלת תואר שני בלימודי בטחון (במסגרת החוג למדעי המדינה) מאוניברסיטת תל אביב.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept