ישראל פולס

מסתבר שבמלחמה נגד רצועת עזה, אבו מאזן הוא פרטנר

p
המחבר
בקצרה
כמה רוע לב צריך יו״ר הרשות כדי לבקש מהמדינה הכובשת את עמו זה 50 שנה להפחית את כמות החשמל שהיא מוכרת לרצועת עזה לכדי שלוש שעות ביממה? איך הוא יוכל לטעון שישראל מתעללת בבני עמו בענישה קולקטיבית, כשהוא עצמו מבקש ממנה לעשות זאת?

אפשר להבין ולכבד את סירובו של הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) לבטל את החוק שמחייב את אש״ף לתמוך בבני משפחותיהם של האסירים הפלסטינים, המרצים  את עונשם בבתי כלא בישראל. במה חטא בנו של מחבל מג׳נין שנותר ללא מפרנס? מדוע בתה של אשה שדקרה חייל ישראלי צריכה לרעוב ללחם? לעומת זאת, קשה להבין ולכבד את הקמפיין שמנהל ראש הממשלה בנימין נתניהו נגד הקצבאות למשפחות האסירים. צאצאיהם של גדולי המחבלים הישראלים, בהם ילדיו של ברוך גולדשטיין ובנו של יגאל עמיר, היו זכאים, ובצדק, לקצבת ילדים מהביטוח הלאומי.

אפשר גם לעכל את הנוהג הפלסטיני להנציח את שמותיהם של חבריהם, הנחשבים בעיניהם ל"לוחמי חופש" ו"גיבורי המאבק לשחרור פלסטין", ובעיני הישראלים ל"מחבלים" ו"רוצחים". נתניהו, שרואה במסורת הזאת "הסתה", מכיר בוודאי את עשרות הכיכרות והרחובות המרכזיים ברחבי ישראל הקרויים על שמם של "אנשי המחתרות". כך מכונים יהודים שרצחו נשים וילדים בפיגועים המוניים במאבק נגד השלטון הבריטי והאויב הערבי. אנשי "המחתרת היהודית" שרצחו בשנות ה-80 פלסטינים חפים מפשע, אינם מרצים עשרות מאסרי עולם. הם זכו לחנינה, ואחד מהם הוא עורך עיתון גדול בישראל.

באותה מידה שיש להבין ולכבד את יחסו של אבו מאזן למשפחות האסירים ולמסורת ההנצחה, צריך לגנות בכל פה את האכזריות שהוא מפגין כלפי שני מיליון מבני עמו, שחיים עשר שנים בכלא הגדול בעולם. איך לא רעדה ידו שחתמה באפריל על ההוראה להשבית את תחנת הכוח היחידה הפועלת ברצועה? כמה רוע לב צריך כדי לבקש מהמדינה הכובשת את עמו זה 50 שנה להפחית את כמות החשמל שהיא מוכרת לרצועת עזה לכדי שלוש שעות ביממה? זאת בנוסף להגבלה הקיימת על הכנסתם של גנגרטורים, שנאים וציוד הכרחי לתיקונן של רשתות הקורסות מהעומס על הקווים. במה חטאו תינוקות עזתים בני יומם, שאבו מאזן הפסיק את אספקת החשמל לאינקובטורים שלהם, וחולים שחייהם תלויים במכשור רפואי חיוני? הכל כשר במאבק נגד חמאס?

הידרדרות המצב ההומניטרי בעזה לא הוציאה המוני פלסטינים להפגין מול ביתו של אבו מאזן בדרישה לחדש את זרם החשמל לרצועה. הייתה זו דווקא קואליציה של 16 ארגוני חברה אזרחית בישראל שפתחה במאבק נגד היוזמה הישראלית-הפלסטינית המרושעת. במכתב ליועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, התריעו הארגונים כי החלטת הקבינט להיענות לבקשתו של אבו מאזן אינה חוקית על פי הדין הישראלי והבינלאומי. בסופו של המכתב ציינה עורכת הדין אסנת כהן ליפשיץ, מנהלת המחלקה המשפטית של עמותת ״גישה״, כי גם אם אין להתעלם מהעובדה כי הרשות הפלסטינית, הממשלה בפועל בעזה, מצרים והקהילה הבינלאומית נושאות גם הן באחריות למצב הרעוע ברצועת עזה, הרי שהדבר אינו מבטל את אחריותה הניכרת של ישראל למצב. כפי שמודגש במכתב, בית המשפט הגבוה לצדק קבע בעבר שההתנתקות מרצועת עזה לא שחררה את ההנהגה הישראלית מכל אחריות לגורלם של תושבי האזור.

האחריות המשפטית הפורמלית מוטלת אמנם על ישראל, ואולם, האחריות המוסרית והערכית מוטלת בראש וראשונה על ההנהגה הפלסטינית. איך אבו מאזן יוכל לטעון שישראל מתעללת בבני עמו באמצעות ענישה קולקטיבית ממניעים ביטחוניים, בשעה שהוא עצמו מבקש ממנה לנקוט את אותו אמצעי בדיוק ממניעים פוליטיים? איך הוא מצפה שהציבור הישראלי ייתן אמון במנהיג המתאכזר לבני עמו, וידרוש מנבחריו ליטול את הסיכונים המתחייבים מהעברת שטחים לידיו?

נראה שישראל והרשות הפלסטינית לא למדו מהניסיון הישראלי המר במלחמת לבנון הראשונה, שלפיו לחץ חיצוני על האוכלוסייה האזרחית אינו מתכון להדחת השלטון. המשבר בעזה מסובך שבעתיים מזה ששרר בדרום לבנון בשנות ה-80. הזוג המוזר, אבו מאזן ונתניהו, נקלעו למצב של אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי. מצד אחד, אם ימשיכו בלחץ על עזה, חמאס עלול להגיע למסקנה שאין לו מה להפסיד. כאשר הר הגעש יתפרץ, הלבה הבוערת תגלוש לגדה המערבית ותגיע לפתחה של ישראל. מצד שני, אם יוסר הלחץ מעזה בלי התקדמות מדינית, הדבר ייתן את אותותיו בהתחזקות חמאס בגדה עד לכדי התמוטטות הרשות, הפסקת התאום הביטחוני ופרץ אלימות. זכיית חמאס בבחירות באוניברסיטת ביר זית בחודש שעבר, חרף מצוקתו, מלמדת על כוחו - לפחות בקרב הדור הצעיר, המהווה את הרוב בגדה. 

הגיעה השעה שישראל תכיר בכך שמדיניות הבידול כלפי עזה נכשלה. חמאס לא הרים דגל לבן ותושבי הרצועה הנצורים אינם מרימים יד על שלטונו. הדרך הנכונה וההוגנת להחליש את חמאס ולהקל על מצוקתם של תושבי עזה, הייתה ונותרה קידום הסדר מדיני עם אבו-מאזן. בהקשר הזה הסרת המצור ואף כריית נמל בעזה, עשויים לשקם את מעמדה של הרשות ברצועה ולשכך מעט את הזעם כלפי ישראל. אם אבו מאזן התקבל כפרטנר לענישת החמאס, מדוע נתניהו עושה שמיניות באוויר כדי לפסול אותו כפרטנר להסדר מדיני? והרי שלום עושים עם אויב, ואויב לא בוחרים. נראה שאת העובדה הישנה הזאת מבין הנשיא דונלד טראמפ. אחרת הוא לא היה שולח לכאן השבוע את יועצו הקרוב, ג'ארד קושנר, כדי לנסות ולהתניע את המשא ומתן.

נמצא ב: gaza strip, hamas, donald trump, mahmoud abbas, prisoners, terror attacks, benjamin netanyahu

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

Cookies help us deliver our services. By using them you accept our use of cookies. Learn more... X